"הקהילות שנפגעו צריכות שיקשיבו להן. לא רק הקשבה טיפולית, גם הקשבה לאומית"
הידיעה ב-5 שורות · תקציר של baba
- קהילות עוטף עזה פונות לקיבוץ יד מרדכי לעזרה בעיצוב זיכרון אירועי 7 באוקטובר.
- אלון דגן מדגיש את חשיבות הבחירה הקהילתית בתהליך ההנצחה וההתמודדות עם טראומה.
- ההתמודדות עם 7 באוקטובר שונה מהקרב על יד מרדכי ב-1948, בעיקר בהיבט ההפתעה והטראומה.
- שימור הזיכרון והנצחה הם כלים מרכזיים לריפוי, שיקום ועיבוד אבל.
- החיים בסמיכות לזיכרון הכואב היא משימה מתמשכת, אך החיים תמיד מנצחים.
כ-75 שנה לאחר הקרב על יד מרדכי במלחמת העצמאות, קהילות עוטף עזה מתמודדות כעת עם הצורך לעצב את זיכרון האסון של 7 באוקטובר 2023. אלון דגן, חבר קיבוץ יד מרדכי ועובד סוציאלי קליני, הפך לכתובת עבור קהילות אלו, ומסייע להן בתהליך הכואב של עיצוב הזיכרון וההנצחה.
דגן מדגיש כי תהליך עיבוד האבל והטראומה מחייב את הקהילות לבחור בעצמן את דרכי ההנצחה, ולא לכפות עליהן פתרונות. הוא מציין את המקרה של כפר עזה, שם המדינה ניסתה לכפות החלטה בנוגע להריסת שכונת 'דור צעיר', אך בית המשפט קיבל בסופו של דבר את עמדת הקיבוץ. "הקהילות שנפגעו צריכות בראש ובראשונה שיקשיבו להן. לא רק הקשבה טיפולית, אלא גם הקשבה לאומית והקשבה מצד המערכת הצבאית", אומר דגן.
בהשוואה למלחמת העצמאות, דגן מסביר כי ב-1948 לא הייתה הפתעה בסדר גודל של 7 באוקטובר. בקיבוץ יד מרדכי, שאיבד 26 חברים בקרב מול הצבא המצרי, החזרה לוותה ביגון אך לא בטראומה כפי שחווים כעת יישובי העוטף. הוא מוסיף כי טראומה מוחקת את המילים ומשאירה את החווים אותה בדפוס הישרדות מצמצם ומפוחד, וכי סיפור המחודש והקשבה של הקהל מפוגגים את תחושת הבדידות.
יד מרדכי בחרה לספר את סיפורה מהרגע הראשון, תוך שילוב של חורבן, שכול ותקומה. הקמת אתרי הנצחה, פסלו של מרדכי אנילביץ', מוזיאון 'משואה לתקומה' ואתר שחזור הקרב, יצקו משמעות לאובדן והפכו את הקיבוץ לסמל לאומי. דגן רואה בפסל ובספר שנכתב על ידי מרגרט לארקין, סוכנים תרפויטיים שסייעו בשיקום הקהילה.
דגן מצביע על כך שב-1948, האבל נתפס כדבר לאומי וקיבוצי, ולא היה מקום לאבל הפרטי. כיום, היחס שונה, ועיבוד האבל כולל מילים, מוזיקה, כתיבה, גוף ורגש. הוא מדגיש כי טראומה לא ניתן למנוע אך ניתן לרפא ולהקל באמצעות כלים מגוונים, וכי שימור הזיכרון והנצחה מסייעים הן לטיפול בטראומה והן לעיבוד האבל.
הוא מביא כדוגמה את ניצנים, שספגו ביקורת על כניעתם, בניגוד ליד מרדכי שנסוגה. דגן מסביר כי טראומה חושפת אמת ומחייבת בחירה: להתמודד או להיכנע לפחד. הוא מציין את הקמת בית הספר למנהיגות בחירום בכפר עזה על ידי מירה שושני, לזכר בתה אופיר, כדוגמה להנצחת תקווה במקום הטראומה.
דגן מסכם כי החיים בסמיכות לזיכרון הכואב הם משימה מתמשכת, אך קהילת יד מרדכי ויישובי העוטף מוכיחים כי ניתן לשוב, לבנות ולהנציח את האירועים, תוך יציקת משמעות לחוויה הטראומטית והבטחה שהחיים תמיד מנצחים.
לקריאת המקור ב-Davarמוזכרים
לא אותו אירוע: ידיעות אחרות שחולקות עם הידיעה הזו אנשים, מקומות או נושא. רקע, תגובות והמשכים.
