(לא) תוצרת ישראל

ברבעון השני של 2026, יצוא הסחורות של חברות ישראליות הגיע לשיא של 28.4 מיליארד דולר, גידול של כ-60% בשלוש שנים. עם זאת, כ-40% מסכום זה, 11.2 מיליארד דולר, מקורו בסחורות שלא יוצרו או עברו דרך ישראל, אלא נמכרו על ידי חברות ישראליות ללקוחות בחו"ל לאחר שעברו ממדינה זרה אחת לאחרת. מבחינה חשבונאית בינלאומית זה נחשב יצוא ישראלי, אך מבחינה כלכלית אין בכך פעילות יצרנית מקומית.

הגידול המהיר במשקל הסחורות שלא עברו דרך ישראל, מקצב של פחות מ-9% לפני שלוש שנים לקצב של פי ארבעה כיום, מיוחס לגורמים כמו השקל החזק, עלויות שכר גבוהות, רגולציה, מכסים, רצון להתקרב לשווקי יעד וחשש מחרמות. גורמים אלו דוחפים חברות למקסם רווחים על ידי העברת הייצור לחו"ל.

ראש מינהל סחר חוץ במשרד הכלכלה, רועי פישר, מציג פרשנות הפוכה, לפיה מדובר בתהליך טבעי של "התבגרות" התעשייה והמשק. הוא משווה זאת לחברות כמו אפל, שאינן מייצרות בארה"ב אך נחשבות לחברות חשובות ורווחיות, כאשר הרעיון, התכנון, הקניין הרוחני והרווח נשארים בארה"ב. מגמה זו של מעבר מיצוא סחורות ליצוא שירותים, שמהווים כיום כ-53% מסך היצוא, נתמכת על ידי תיאוריות כלכליות הטוענות כי במשק בתעסוקה כמעט מלאה, אין היגיון בסבסוד פעילות שאין בה יתרון יחסי. חברות ישראליות המייצרות בחו"ל אך משאירות בישראל את המחקר, הפיתוח וההנהלה, יכולות לצמוח מהר יותר, לשלם שכר גבוה יותר ולהגדיל את הכנסות המדינה ממיסים.

המעבר מיצור פיזי לשירותים ונכסים לא מוחשיים הוא מגמה עולמית בכלכלות המפותחות. יתרון נוסף לישראל הוא שקשה יותר להחרים שירותים מאשר מוצרים. הטכנולוגיה שינתה את אופי הסחר, ושירותים ניתנים כיום לייצור במקום אחד וצריכה במקום אחר באופן כמעט מיידי. ישראל אף מובילה ביצוא שירותי מחשוב. הגבול בין מוצר לשירות מטשטש, כאשר חלק גדול מערכו של מוצר כמו אייפון מגיע מהתוכנה והשירותים הנלווים.

עם זאת, קיים פער בין הרווח המפוזר מהגלובליזציה לבין ההפסד המרוכז. פרופסור כרמן ריינהרט מציינת כי בעוד הצרכנים נהנים ממחירים נמוכים יותר, עובדים רבים, בעיקר הלא מיומנים, איבדו את מקומות עבודתם. במציאות, בעלי ההון והמנכ"לים הרוויחו רבות מהוזלת עלויות הייצור, בעוד שממשלות, כמו בארה"ב, קיצצו מיסים על חברות ובעליהן. הדבר הוביל להגדלת הפערים בחלוקת העושר. נשיא ארה"ב לשעבר דונלד טראמפ ניצל את הכעס על הגלובליזציה והפערים החברתיים כדי לקדם את מצע ה-MAGA שלו, שהבטיח להשיב מקומות עבודה באמצעות מכסים ומלחמות סחר, אך זוהי תשובה כלכלית מפוקפקת לבעיה חברתית.

האתגר הישראלי טמון בכך שהפער בין מקום יצירת הרווח למקום הייצור מתרחב. גל החרמות הנוכחי מחזק את המגמה, שכן קל יותר למכור מוצרים המיוצרים בחו"ל. בעוד שהסתגלות זו יעילה לחברות, היא מעלה את השאלה מי מהישראלים משתתף ביצירת הערך. הפתרון אינו בהחזרת פס ייצור בכוח, אלא ביצירת משרות איכותיות גם למי שאינו בהייטק, באמצעות הפחתת יוקר המחיה, הרגולציה והבירוקרטיה, והשקעות בתחבורה ובדיור. מדינות מפותחות אינן יכולות להתחרות בשכר נמוך, אך עליהן להבטיח שהמעבר לכלכלת ידע ושירותים לא יותיר מאחור עובדים לא מיומנים. הטעות האמריקאית הייתה להניח שהשוק ימצא פתרון לעובדים שאיבדו את מקומם בתעשייה, מחיר שטראמפ ניצל פוליטית.