לא מוותרים על אבא: האם הרמנו ידיים מוקדם מדי?
המאמר מעלה דילמה מוסרית ורגשית הנוגעת ליחס שלנו כלפי הורינו המזדקנים, ובפרט אלו המתמודדים עם ירידה תפקודית או מחלות כרוניות. הכותב, נחום פראנק, מנכ"ל עמותת "מזור", מתבסס על שיחה מקרית עם חברו, ניר קוניק ("ד"ר פשטות"), שמלווה את אביו המתמודד עם דמנציה לטיפולים יומיומיים בתא לחץ בבית החולים שמיר (אסף הרופא). קוניק מדווח על שיפור בתפקוד ובאיכות חייו של אביו, ומפנה את תשומת ליבו של הכותב לא רק לטיפול עצמו, אלא למחויבות וההשקעה של קוניק, איש עסקים עסוק, בהסעת אביו לטיפולים באופן קבוע.
פראנק משווה בין הגישה שלנו כלפי ילדים חולים, שם המשפחות נלחמות ללא לאות למען כל טיפול וחוות דעת נוספת, לבין הגישה כלפי מבוגרים, שם הביטוי "זה הגיל" הופך להסבר מקובל לירידה תפקודית. הוא טוען שקיים קו דק בין קבלה מפוכחת של המציאות לבין ויתור מוקדם, וכי לעיתים אנו נוטים להשלים עם מצבם של הורינו רק משום שהזקנה מספקת הסבר נוח.
הכותב מדגיש כי המטרה אינה תמיד ריפוי מלא, אלא שיפורים קטנים אך משמעותיים עבור המבוגר: עצמאות רבה יותר, פחות כאב, שינה טובה יותר, או היכולת לצאת מהבית. שיפורים אלו, גם אם נראים קטנים, יכולים להוות "עולם ומלואו" עבור אדם מבוגר ולהוסיף "חיים לשנים". הוא קורא לא למהר לוותר, לשאול שאלות נוספות, ולבחון אפשרויות לשיפור גם כאשר הריפוי אינו אפשרי, ולא לקבל כל ירידה בתפקוד כגזירת גורל רק בשל הגיל.
פראנק רואה במחויבות זו, של ליווי ותמיכה מתמשכת גם במצבים מורכבים, ביטוי עמוק לכיבוד הורים. הוא מסכם כי התפקידים מתחלפים עם השנים, וכי כפי שהורינו השקיעו בנו רבות, כך עלינו להשקיע בהם, לסרב לראות בהם מקרה אבוד, ולהתמקד בהוספת חיים לשנים הקיימות.
