הנאום החשוב באמת היה נאומו המוקלט של אבו מאזן באו"ם

ראש הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, נשא נאום מוקלט בעצרת האו"ם, שבו חל שינוי משמעותי בגישה הפלסטינית. לראשונה, הוא השמיט את הדרישה לגבולות 1967 כמדינה פלסטינית, והדגיש פתרון שתי מדינות על בסיס הלגיטימיות הבינלאומית. ירושלים הוזכרה כבירה רק לקראת סוף הנאום, וזכות השיבה הובלעה כנוסחה טקסית בלבד. שינויים אלו עשויים לרמז על חרטה פלסטינית על קשיחות בשיחות עבר, ועל גישה חדשה המתגבשת בעידוד מדינות ערב, לקראת הבחירות בישראל.

בניגוד לכך, נאומו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בעצרת האו"ם תואר כמתגרה באומות העולם, תוך הגנה על ישראל כדמוקרטית ומוסרית, למרות שהכותב טוען כי ישראל שהוא מתאר כבר אינה קיימת. התנהלות זו, הכוללת התגרות באו"ם והתעלמות מהדיפלומטיה, עלולה להוביל לאובדן הווטו האמריקאי ולהטלת סנקציות על ישראל, בדומה למקרים קודמים. נתניהו נתפס כבונה "ספרטה" במקום "אתונה", מה שעלול להביא לבידוד בינלאומי.

אבו מאזן, לעומת זאת, הציג תמונה שונה. הוא הביע רצון למדינה פלסטינית לא חמושה שתחיה בשלום לצד ישראל, ודרש עונשים למתנחלים והגנה בינלאומית מפניהם. הוא גם תמך בתוכניות לעזה, בתנאי שיחובר לפתרון בגדה המערבית ומזרח ירושלים, וטען כי הרשות מילאה את דרישות הרפורמה, אם כי נטען כי טענה זו שנויה במחלוקת, במיוחד בנוגע לשינויים בתוכניות הלימודים.

הכותב מציין כי מה שאבו מאזן לא אמר בנאומו חשוב לא פחות ממה שאמר, וכי השינויים בגישה הפלסטינית עשויים להעיד על ניסיון להפוך את הרשות הרלוונטית מחדש, במיוחד לאור התעלמותה של ישראל מהסכמי אברהם ותוכניות טראמפ. בסופו של דבר, נראה כי הן ישראל והן הפלסטינים עלולים למצוא עצמם לא רלוונטיים בזירה הבינלאומית.