זאת הארוחה היקרה ביותר שאכלתי השנה - והיא לא הצדיקה את ההייפ
הביקורת מתמקדת במסעדת 'זאתי' החדשה בתל אביב, המוגדרת כחלק מז'אנר "מסעדות האווירה" הפופולרי, שבו הדגש הוא על חוויה כוללת הכוללת מוזיקה, תאורה ועיצוב, ולא רק על האוכל. הכותב מציין כי הוא אינו קהל היעד של המקום, וכי הביקורת עשויה להיות מוטה בשל כך. "זאתי" נפתחה על ידי ארבעה חברים, שלושה מהם ירושלמים, בעלי ניסיון במסעדות מצליחות. המסעדה ממוקמת בטיילת תל אביב, במקום בו שכנו בעבר מסעדות מוכרות כמו "הרברט סמואל" ו"קילומטראז'".
העיצוב של המסעדה תואר כדרמטי, עם דגש על צבע אדום, תאורת מועדונים, בר מרכזי, עמדת די-ג'יי ומתופף. המוזיקה מנוגנת בווליום גבוה, אך מאפשרת שיחה. הכותב מציין חוסר בהירות בעיצוב ובקונספט, וכן בעיות בשירותים ללא סימון מגדרי. התפריט מתאפיין במחירים גבוהים במיוחד, כאשר מנות ראשונות נעות בין 100 ל-170 שקלים, ועיקריות בין 168 ל-350 שקלים.
הכותב סוקר מספר מנות, ביניהן קרוקט פלאפל (96 שקלים) שהיה מלוח מדי, לחם בריוש (54 שקלים) שהיה משובח אך יקר, וסלט מלפפונים (86 שקלים) שהיה מוצלח אך לא התאים לשאר המנות. מנות נוספות שנסקרו כוללות סביצ'ה ירושלמי (94 שקלים) ונאמס מוח (118 שקלים), אשר אכזבו ביחס למחיר ולציפיות. העיקריות, סטייק סינטה (198 שקלים) ופטוצ'יני בר ים (168 שקלים), הוגשו על צלחות קטנות ולא פרופורציונליות, כאשר הפסטוצ'יני סבל מחמיצות יתר. הקינוחים, כמו גלידה אמריקאית ב-76 שקלים, נחשבו יקרים מדי.
לסיכום, הכותב קובע כי "זאתי" אינה חוויה מרשימה, למרות ההשקעה והניסיון של בעליה. הוא מציין כי המקום זקוק לליטושים רבים, אך מודה כי ייתכן שהוא פשוט אינו קהל היעד של מסעדות מסוג זה.
