המחלה שמטלטלת משפחות: "לאיש אין זכות לשפוט, דילמה נוראית"

המאמר חושף את המציאות המורכבת והכואבת של משפחות המתמודדות עם דמנציה, דרך סיפורן של מילן חדד, אשתו של חולה דמנציה וסקולרית, ושולמית ולפיש, עובדת סוציאלית בגמלאות שהקימה קבוצות תמיכה למטפלים.

מילן חדד מתארת את ההידרדרות הפתאומית והדרסטית של בעלה, מיקי, לאחר שאובחן כחולה בדמנציה וסקולרית. היא מספרת כיצד הוא הפך מבעל פעיל ובעל חנות אלקטרוניקה לאדם סיעודי, שאינו זוכר, אינו יוזם ואינו מתקשר. המצב החדש שינה את חייהם מקצה לקצה, והיא נאלצה להתמודד עם שקרים לבנים, דילמות מוסריות וייסורי מצפון, כמו ההחלטה שלא לספר לו על מות אמו ואחיו כדי למנוע בלבול וכאב.

שולמית ולפיש, שהקימה את פרויקט "יד לתומך" ביד שרה בבאר שבע, מדגישה כי בני המשפחה של חולי דמנציה הם "אנשים שקופים" שצרכיהם הרגשיים והמעשיים נדחקים לעיתים קרובות הצידה. היא מסבירה כי הסדנאות שהיא מנחה נועדו לספק מרחב בטוח לעיבוד רגשי, שיתוף חוויות ולמידה הדדית, תוך התמודדות עם נושאים כמו אובדן כבוד, בושה ובדידות. ולפיש קוראת להבנה וסבלנות כלפי המשפחות, ומדגישה כי "לאיש אין זכות לשפוט" את הדילמות הנוראיות שהן נאלצות להתמודד איתן, כמו ההחלטה להעביר את החולה למוסד.

המאמר מתייחס גם למקרה של אגדת הכדורסל מיקי ברקוביץ', שמשפחתו חשפה את אבחנתו בדמנציה, ולביקורת שהופנתה כלפיהם בעקבות החלטתם להעבירו למסגרת מוסדית. ולפיש מציינת כי לעיתים קרובות, התוקפנות של חולי דמנציה, בין אם היא עצמית או כלפי חוץ, הופכת את ההשארות בבית לבלתי אפשרית, ומכאן נובעת הדילמה הקשה של העברתם למוסד.

לבסוף, המאמר דן בצורך להכרה בזכויותיהם של המטפלים, בהיעדר משאבים כלכליים מספקים, ובחשיבות הצבת גבולות אישיים למניעת התמוטטות נפשית ופיזית של המטפלים עצמם, תוך שמירה על איזון עדין בין טובת החולה לרווחתם האישית.