תקיפות נהגי האוטובוס הפכו לשגרה בישראל, ולא במקרה רבים מהם ערבים

נהגי אוטובוס בישראל חווים תקיפות אלימות על בסיס יומיומי, שהפכו את המקצוע לאחד המסוכנים במדינה. התקיפות כוללות חבטות, יריקות, השלכת חפצים, ריסוס בגז מדמיע ואף פגיעות פיזיות קשות, כאשר נהגים רבים נאלצים להגיע לבתי חולים לאחר יום עבודה. יו"ר ארגון נהגי התחבורה הציבורית, ישראל גנון, ציין כי מתרחשות "שתיים-שלוש תקיפות ביום", וסקר של הארגון מצא כי 52% מהנהגים חוו אלימות פיזית ומילולית, ו-77% אינם חשים בטוחים.

התופעה, שהחמירה תחת ממשלות קודמות, מובילה להזנחה מערכתית מצד הרשויות. תלונות נהגים נסגרות לעיתים קרובות מחוסר עניין לציבור או ממוסגרות כקטטה, ללא אשמים או אחראים. בדיוני הוועדה לביטחון לאומי בכנסת, הועלתה תמונת הפקרת הנהגים, כאשר המשטרה, הפרקליטות ומשרד התחבורה מטילים אחריות זה על זה. בנוסף, תקיפת נהג אינה מוגדרת בחוק כתקיפת עובד ציבור, והמשטרה מתקשה לספק נתונים מדויקים על היקף התקיפות.

בעקבות לחץ ציבורי, משרד התחבורה הודיע על מכרז להפעלת מערך אבטחה כפיילוט בשבע ערים, הכולל 16 מאבטחים בלבד. פתרון זה נחשב מצומצם ואינו מהווה תוכנית לאומית, שכן הוא אינו מחליף אכיפה פלילית עקבית, ענישה מרתיעה או מיגון פיזי משמעותי. נציגי חברות התחבורה הציבורית הביעו ייאוש מהמצב, והדגישו את הצורך בפתרונות אמיתיים ולא בהודעות חגיגיות.

הכתבה מצביעה על כך שרוב נהגי האוטובוס בישראל הם ערבים, והם חשופים גם לתקיפות על רקע גזעני. הדבר מקבל חיזוק מהמסרים הגזעניים שמושמעים לעיתים על ידי פוליטיקאים, מה שמסייע לנרמל את האלימות. ראש עיריית ירושלים, משה ליאון, גינה את האלימות וכינה אותה "חציית קו אדום", אך הכתבה טוענת כי במציאות הנוכחית, בה ערכים מסוימים הפכו לדומיננטיים, אלימות זו אינה חריגה אלא תוצאה של המצב. במקום השקעה תקציבית משמעותית בהגנה על הנהגים, המדינה מסתפקת בפיילוטים ובפתרונות שטחיים.