"אין לי דרך אחרת לחבק את הבן שלי. אז אני נותנת לנוער בסיכון גיטרות ומקום מפלט"
רחל ואלעד לביא, הוריו של אמיר ז"ל שנפל ב-7 באוקטובר, הקימו את עמותת "אמי"ר" לזכרו. אמיר, בן 19, הביע דאגה לגבי עתיד הוריו וביקש שימשיכו לעשות טוב, במיוחד עבור לוחמים ונוער בסיכון. העמותה מקיימת פסטיבלים, מממנת טיפול פסיכולוגי ללוחמים ומקימה חדרי מוזיקה לנוער בסיכון, כדרך להנצחתו ולמימוש צוואתו.
הידיעה ב-6 שורות · תקציר של baba
- הוריו של אמיר לביא ז"ל, שנפל ב-7 באוקטובר, הקימו את עמותת "אמי"ר" לזכרו.
- אמיר ביקש מהוריו להמשיך לעשות טוב, במיוחד עבור לוחמים בפוסט-טראומה ונוער בסיכון.
- העמותה מממנת תוכנית טיפול פסיכולוגי ללוחמים בפוסט-טראומה בשם "מסע שחרור".
- העמותה מקימה "חדרי אמיר" - חדרי מוזיקה לנוער בסיכון ברחבי הארץ.
- ההנצחה מתמקדת בעשייה משמעותית, כדרך להמשיך את דרכו של אמיר.
- רחל לביא רואה בעשייה דרך לחבק את בנה המנוח ולקיים את הבטחותיו.
רחל ואלעד לביא, הוריו של אמיר ז"ל, שנפל בקרב מוצב סופה ב-7 באוקטובר, משתפים את סיפורו ואת פעילות ההנצחה של העמותה שהקימו לזכרו, "אמי"ר". אמיר, בן 19 בנופלו, שירת בגדוד 50 של חטיבת הנח"ל. חודשיים וחצי לפני המלחמה, סיפר אמיר להוריו שהכין פלייליסט להלווייתו, והביע דאגה לגבי עתידם. הוא ביקש שלא יורידו את הדגל לחצי התורן וימשיכו לעשות טוב, תוך דגש על דאגה ללוחמים בפוסט-טראומה ונוער בסיכון.
במהלך שירותו הצבאי, אמיר שירת בקו מתוח בחווארה ולאחר מכן במוצב סופה. שבוע לפני המלחמה, הוא חזה אירוע ביטחוני חמור. בבוקר שמחת תורה, שלח הודעה לאמו לבטל את בואם למוצב, ובהמשך שלח הודעה קולית בה סיפר שהוא פצוע ואין לו חוסם עורקים. הוריו הגיעו לבית החולים סורוקה בבאר שבע, שם המתינו ללא מענה במשך 13 שעות עד שקיבלו הודעה רשמית על נפילתו. זיהוי גופתו התאפשר לאחר שחבר זיהה אותו בסרטון שהופץ ברשת.
אמיר תואר כחנון, מחונן ושובב, עם אהבה גדולה לאמנות ומוזיקה. הוא הותיר אחריו מאות רישומים, וחלם ללמוד אנימציה בבצלאל או להיות מקעקע. לאחר נפילתו, הוריו הקימו את עמותת "אמי"ר" (אמנות, מוזיקה, יצירה ורוח) לזכרו. העמותה מקיימת פסטיבלים שנתיים, מממנת תוכנית לטיפול בלוחמים בפוסט-טראומה בשם "מסע שחרור", תורמת לבדיקות מצטרפים למאגר מח העצם של "עזר מציון", ומקימה "חדרי אמיר", חדרי מוזיקה לנוער בסיכון ברחבי הארץ.
רחל לביא, אמו, מתארת את העשייה כדרך להמשיך להיות אמא לאמיר, לחבק אותו ולקיים את הבטחתו לעשות טוב. היא מדגישה כי חדרי המוזיקה נועדו לשמש מקום מפלט לנוער, ללמד אותם דרכים בריאות להתמודד עם קשיים דרך מוזיקה, ולסייע להם למצוא את עצמם. המשפחה מתמודדת עם הפחד שישכחו את אמיר, ומדגישה את חשיבות ההנצחה דרך עשייה משמעותית ולא רק בימי זיכרון. רחל מתארת את עצמה כ"דארומה של אמיר", בובה יפנית שקמה תמיד לאחר שנפלה, וממשיכה בעשייה למרות הקשיים.
מוזכרים