נתניהו נשאר בכיסא, ושותפיו נשארים עם החשבון

המאמר משווה את התנהלותו הפוליטית של בנימין נתניהו, במיוחד בהקשר של ממשלות אחדות, לזו של גדי איזנקוט, ומצביע על שינוי אפשרי בדינמיקה הפוליטית. נתניהו, לפי הכתוב, נוטה להשתמש בממשלות אחדות כדי לשמר את כוחו, כפי שקרה בעבר עם שאול מופז ובני גנץ, שנכנסו לממשלה אך נותרו ללא השפעה משמעותית.

הכניסה של גנץ ואיזנקוט לממשלת החירום באוקטובר 2023, מיד לאחר אירועי ה-7 באוקטובר, לוותה במתקפות פוליטיות מצד גורמים בליכוד, כמו חבר הכנסת משה סעדה, שהזכיר את נאום הכלניות של גנץ ודחק בבחירה בנתניהו.

לעומת זאת, איזנקוט, שקיבל את המנדט להרכבת ממשלה לאחר שנתניהו הפך לראש ממשלת מעבר, מציג גישה שונה. הוא מנהל שיחות עם גורמים שונים, כולל נתניהו, אך במקביל פועל להפעלת הרוב בכנסת, מקדם ועדת חקירה ממלכתית, ומבהיר שעידן הדומיננטיות הפוליטית של נתניהו הסתיים. הכנסת, לפי הכתוב, אינה רק תפאורה אלא גוף עם רוב פעיל.

בנוסף, המאמר מתייחס להתנהלות נתניהו בנוגע לפעולה אפשרית באיראן, שם איזנקוט דרש איפוק והימנעות ממהלכים צבאיים שאינם דחופים, תוך הדגשה שביטחון ישראל אינו כלי פוליטי. איזנקוט אף הציב גבולות באמצעות מכתב ודרישה לפיקוח.

המאמר גם מבקר את השינוי בעמדת נתניהו ושותפיו כלפי מנסור עבאס והרשימה המשותפת. בעבר, הם ניהלו מגעים להקמת ממשלה בתמיכתם, וכעת הם מנהלים מסע הסתה נגדם. איזנקוט הגיב לכך בהבהרה שניתן להתנגד למפלגות הערביות, אך לא להכפיש חלק ניכר מאזרחי המדינה, וכי ממלכתיות דורשת לדעת להציב גבולות.

לסיכום, בעוד שנתניהו אולי לא שינה את שיטותיו הפוליטיות, איזנקוט מציג גישה ממלכתית שונה, שאינה מתפשרת על עקרונותיה ומוכנה להציב גבולות, מה שמצביע על שינוי אפשרי בנוף הפוליטי.