חרדים וערבים באוהל הישראלי הגדול

המאמר מבקר בחריפות את ראש הממשלה היוצא בנימין נתניהו, וטוען כי המשך כהונתו מעמיק את הפילוג בישראל ומגדיל את הסיכון להפיכתה למדינה מנודה בעולם. הכותב מזהיר מפני סנקציות כלכליות בינלאומיות ואובדן הווטו האמריקאי במועצת הביטחון, ומציע שתי דרכים לשינוי: חקיקה שתמנע מנתניהו להתמודד שוב בבחירות, ושינוי אסטרטגי במעמדה של ישראל במזרח התיכון.

הכותב מציע כיצד ניתן לקדם שינוי זה, תוך התייחסות למהלכים פוליטיים. הוא מציין את ביטול הפגישה בין ישר! לליכוד בעקבות נאום נתניהו, ומציע כי גדי איזנקוט צריך היה לקבוע פגישה עם מנסור עבאס לאות הזדהות. הכותב רואה בברית המוצעת בין הזרם המרכזי, הערבים והחרדים, ביוזמת אביגדור ליברמן, פוטנציאל ליציבות ארוכת טווח, בתנאי שהכוחות הפוליטיים יפעלו נכון.

המאמר דן בתפקידם של החרדים, ומציע כי תמיכתם במהלכי שלום וצירוף הערבים לקואליציה תשנה את מעמדם בחברה הישראלית, ותבדיל אותם מהיהדות הכהניסטית. הוא מציע כי החרדים יעניקו לגיטימציה למנסור עבאס, ובכך יאפשרו לשני הציבורים להיכנס יחד ל"אוהל הישראלי הגדול". בנוגע לגיוס לצה"ל, הכותב סבור שהדרך להקל על מצוקת כוח האדם היא באמצעות סיום המלחמות וקידום הסדרים מדיניים, ולא דרך גיוס חרדים. הוא מציע שהסכם עם החרדים יכלול חוקי גיוס שישמרו על עולם התורה, תמורת תמיכה בשלום, השתתפות ערבים בממשלה ולימודי ליבה.

לבסוף, המאמר מזהיר מפני אובדן תמיכת העולם, כולל ארה"ב, ומציע יוזמות מדיניות כמו פגישה בין איזנקוט לנשיא לבנון, ובין איזנקוט לנשיא מצרים, כהכנה לחידוש שיחות הנורמליזציה עם ערב הסעודית. הכותב מסכם כי שילוב ישראל במזרח התיכון, עם ערביי ישראל כשגריריה, הוא התשובה לגזענות, וקורא לפוליטיקה, שיח ומנהיגות חדשים.