ה"בג'והאתי": סיפורה של מכונית פיג'ו 404 בעזה

מלחמת "חרבות ברזל" השאירה את עזה ללא כלי רכב ראויים לתנועה, למעט "קארו" (עגלת רכיבה הנגררת על ידי סוסים או פרדות), ששימשה לשאת פצועים, הרוגים ופליטים. במקביל, עלתה ברשתות החברתיות תמונה של מכונית פיג'ו 404 משנות ה-70, שגררה תגובות רבות מצד ישראלים בגילאי ה-60 וה-70, שזכרו את המכונית מימי נעוריהם. התגובות חשפו קשר הדוק בין המכונית לעזה, עם אזכורים כמו "הם היו באים אלינו איתה מעזה" או "קניתי אותה מעזה".

הפיג'ו 404, מכונית צרפתית, הפכה פופולרית בעזה בשנות ה-70 וה-80, בתקופת הכיבוש הישראלי, והפכה לסמל של עובדי עזה שנסעו לעבוד בישראל. המכוניות, בצבעי זית (של צבא הכיבוש) או לבן (של התושבים), היו נראות בכל פינה. בלילות, לפני עלות השחר, היו פנסי הפיג'ואים מאירים את הדרך מזרחה, לכיוון מעבר "ארז".

בשנות ה-90 הוחלפה הפיג'ו בסובארו, אך הפיג'ו 404 וה-504 נותרו מזוהות עם עזה, וייבואן מישראל קשור לפתיחת השוק הישראלי בפני עובדי עזה. בדו"ח של "כאן 11" על האינתיפאדה הראשונה, צוין כי הביטוי "בג'והאתי" (או "בג'וואי") הפך נפוץ לתיאור עובד עזתי שנסע לישראל בפיג'ו. באמצע שנות ה-80, כ-100,000 עובדים מעזה נסעו לישראל, ורבים מהם השתמשו בפיג'ו 404. הביטוי "404 על כביש 4" הפך לסמל ביקורתי ישראלי, המתייחס למעבר עובדים מעזה דרך כביש 4.

בעזה, למכונית היו כינויים רבים: "פיג'ו סלון" (4 דלתות), "פיג'ו קרוניה" (בשל צורת הפגוש הקדמי), "חוטפת כלות" (שימשה להסעת חתונות), ו"מונית" (שימשה כאוטובוס ציבורי). כינוי נוסף היה "הפיג'ו עם האף לבית, פרנסה", שכן היא נחשבה למביאת מזל. גניבת סמל האריה (סמל הפיג'ו) הייתה תחביב נפוץ.

עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה ב-1987, הפיג'ו 404 קיבלה משמעות נוספת. בשל חוזקה ועמידותה, היא הפכה מזוהה עם פעילי פת"ח ועם פעולותיהם. צה"ל ראה בה מכונית חשודה, שכן היא סימלה את עזה. היא שימשה להעברת לוחמים ונשק, והפכה ל"מכונית הפדאיון והנרדפים". גם צה"ל ושב"כ השתמשו בה להסוואה במבצעי מעצר וחיסול. גניבת מכוניות מישראל לעזה החלה עם הפיג'ו 404. המכונית, שהייתה סמל לעבודה קשה, הפכה לסמל למאבק מזוין, והייתה חלק בלתי נפרד מהזיכרון החזותי של עזה בשנות ה-80.