מחקר ישראלי: מדוע רכילות מועילה לבריאות הנפש ולחברה

מחקרים בתחומי מדעי המוח, הפסיכולוגיה והביולוגיה מצביעים על כך שרכילות, למרות המוניטין השלילי שלה, עשויה למלא תפקידים חברתיים ופיזיולוגיים חשובים. מחקרים מראים כי שיחות רכילות מפעילות את מערכת התגמול במוח, המבוססת על שחרור דופמין, ומעודדות תחושת הנאה וציפייה למידע חדש. הדבר מסביר את המשיכה שלנו לסיפורים על אחרים, שכן כל פרט חדש מגביר את הסקרנות.

מחקר שפורסם ב-Social Neuroscience, השתמש ב-fMRI כדי לבחון את תגובות המוח לשמועות חיוביות ושליליות. נמצא כי שמועות שליליות על ידוענים הפעילו את מערכת התגמול, גם כאשר המשתתפים לא הביעו הנאה מכך. תופעה זו מספקת הסבר ביולוגי למשיכה לרכילות, המעודדת אותנו להמשיך ולהקשיב לפרטים נוספים.

בנוסף, מחקר איטלקי שפורסם ב-Psychoneuroendocrinology מצא כי שיחות רכילות מעלות את רמות האוקסיטוצין, המכונה "הורמון האהבה", יותר משיחות רגשיות ללא רכילות. אוקסיטוצין מחזק קשרים חברתיים ותחושת קרבה. שיתוף סודות על אדם שלישי יוצר תחושת שייכות ואינטימיות, מכיוון שהמשתתפים חשים שהם חלק מקבוצה סגורה.

הפסיכולוג רובין דנבר משער כי רכילות ממלאת תפקיד אבולוציוני דומה לטיפוח הדדי אצל קופים, ומחזקת קשרים חברתיים. התפתחות השפה אפשרה לאנשים להשיג זאת באמצעות שיחות. רכילות גם מסייעת באיסוף מידע על אחרים, זיהוי אמינותם וסיכון פוטנציאלי. מחקר מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי הראה כי הפצת מידע על התנהגות לא הוגנת יכולה להגן על אחרים ולעודד שיתוף פעולה.

למרות היתרונות החברתיים, ישנם גם סיכונים. המנגנונים המושכים ברכילות עלולים להוביל לאובדן פרספקטיבה לגבי ההשלכות. יש הבדל בין העברת מידע להגנה מפני סכנה לבין הפצת סיפור מביך לשם שעשוע. קל לשכוח שהמידע עלול להיות חלקי או שגוי. המסורת היהודית, אלפי שנים לפני המדע, זיהתה את כוחה המושך של הרכילות, אך גם הזהירה מפניה. הפסוק "דברי חלקלקות כמתאווים יורדים אל בטן" (משלי כו, כב) מתאר את המשיכה העזה למידע על אחרים. התורה אוסרת "לא תלך רכיל בעמיך", והתלמוד קובע כי "לשון הרע הורג שלושה: את המוציא, את המקבל ואת שעליו נאמר". הסיכון כולל אובדן אמון, פיתוח חשדנות, ופגיעה בשם הטוב ובמעמד החברתי של מושא הרכילות. הרכילות, למרות שהיא יכולה ליצור תחושת קרבה, עלולה גם להרוס אמון ולפגוע בקשרים חברתיים.