"המצלמות מייצרות מצג שווא מסוכן של פעוטות הבטוחים מפני פגיעה"

שש שנים לאחר חקיקת "חוק המצלמות" במעונות יום לפעוטות, מקרי התעללות ממשיכים להתרחש, מה שמעלה ספקות לגבי יעילותן של המצלמות כאמצעי הרתעה. מחקר השוואתי שערכה ד"ר גלית בינט מצא כי במדינות שבהן התקנת מצלמות היא חובה, כמו סין והודו, התופעה לא נעלמה. מחקרים אף הצביעו על כך שהמצלמות עלולות להגביר אי-אמון בין הורים לצוותים חינוכיים ולפגוע בדימוי המקצועי של המחנכים.

בשלב השני של מחקרה, בינט ניתחה תסקירי שירות מבחן מ-15 השנים האחרונות בנוגע לפגיעה בפעוטות במסגרות לגיל הרך בישראל. היא זיהתה גורמים מרכזיים שהובילו לעבירות, ביניהם לחץ במקום העבודה (93%), רצון להשגת שליטה (43%) ותפיסה חינוכית נוקשה (62%). למרות שהמצלמות לא מנעו את המקרים, הן סייעו ב-90% מהמקרים שאותם ניתחה לאפשר מיצוי הדין עם הצוות המתעלל.

בינט מסבירה כי מצלמות אינן תמיד מרתיעות, גם בתחומים אחרים כמו פשיעה במרחב הציבורי או עבירות תנועה. היא מצביעה על הסתמכות יתר על פיקוח טכנולוגי, שכן עובדים עלולים להתרגל לנוכחות המצלמות. חוק המצלמות, שאושר ב-2018 ונכנס לתוקף ב-2020, מחייב התקנת מצלמות במעונות עם יותר משבעה ילדים, אך הגישה לצילומים מוגבלת למשטרה או למשרד החינוך בלבד, ורק לאחר הגשת תלונה.

ח"כ לשעבר קארין אלהרר, שהייתה מעורבת בחקיקה, מודה כי התקצוב והפיקוח לא היו מספקים. היא מדגישה את הצורך בשינוי הפיקוח, כך שמפקחת אחת לא תהיה אחראית על מאות גנים, וכן מאפשרת למפקחים לצפות בצילומים באופן יזום, ללא קשר להגשת תלונה.

עו"ד אורי סקוזה מציין כי קיים "כשל שוק אמיתי" במעונות, שכן מטפלות שאינן מסוגלות להעניק חום ואהבה אינן פורשות מהמקצוע. הוא מציע פתרון של צפייה רנדומלית וקבועה במצלמות על ידי נציג מהרשות המקומית, שידווח למשטרה בעת הצורך.