המרכז הפך לקפלן, הימין בורח מאחריות: מצעד האבסורד הישראלי

הפוליטיקה הישראלית הפכה לקומדיה של אבסורדים, כאשר אידאולוגיית ה"גושיזם" ההרסנית מפרידה בין מצביעים בעלי עמדות דומות. ליכודניק ציוני, למשל, קרוב יותר פוליטית לחרדי שאינו משרת או עובד, מאשר למצביע ימין ציוני אחר. באופן דומה, מצביעי מרכז־שמאל ציוניים מוצאים עצמם בגוש עם השמאל הקיצוני או מפלגות ערביות. "גושיזם" נכשל גם כתיאוריה פוליטית, כאשר נתניהו מביע עניין בממשלה רחבה, ו"גוש השינוי" מפלרטט עם מפלגות חרדיות וערביות תוך כדי מאבקים פנימיים. חסרה מפלגת מרכז־ימין שתאחד מצביעים קרובים, אך מפלגות פוטנציאליות כאלה נכשלות באיחוד ואינן עוברות את אחוז החסימה. הפחדים המרכזיים של הימין והשמאל, ערבים וחרדים בהתאמה, לא מובילים לפתרון קואליציוני פשוט, בין היתר בשל שנאת נתניהו המאחדת חלקים ב"גוש השינוי" והשפעת ה"מרכז" הפרו־פלסטיני. השמאל חושש ממדינת הלכה אך לא מהאסלאם הקיצוני, ומה"לאומנות" היהודית אך לא הערבית. הימין עצמו קרס ל"גוש" הכולל מפלגות לא ציוניות, כאשר מפלגות ימין תורמות נאלצות לתמוך במפלגות המטילות עליהן נטל נוסף. התופעה הבולטת בימין היא בריחה מאחריות, כפי שהודגם בקמפיין הכושל נגד וינטר, שבו הליכוד והציונות הדתית ניסו "לקלף" ממנו מצביעים אך לבסוף האשימו אותו בכישלון. קמפיין זה אף הועיל ל"גוש השינוי". בשמאל, הדרישות המרכזיות לאחר הדחת נתניהו הן הקמת ועדת חקירה וחוק גיוס, במקום התמודדות עם משברים כלכליים, ביטחוניים או חינוכיים. בזמן שהעולם מתמודד עם משברים גלובליים, אנטישמיות עולה ומציאות דו־קוטבית, ישראל עסוקה בפוליטיקה פרסונלית ובפיתוח אובססיה להבדלים זעירים, מה שהופך את הציונות לקומדיה ומסכן את עתיד המדינה.