כניעת ליברמן לחרדים היא רק מהלך אחד במשחק שחמט ארוך

אביגדור ליברמן, שבעבר קידם את הרעיון של "ממשלה חילונית ללא חרדים", מציג כעת התקפלות מפוארת בכך שהוא מוכן לשבת בממשלה עם יהדות התורה, גם אם הדבר כרוך בחוק גיוס מרוכך. התפתחות זו אינה בהכרח צביעות, אלא מהלך אסטרטגי מחושב. ליברמן הבין שכדי לחולל שינוי פוליטי ולשבור קיפאון, יש צורך לעיתים "לבלוע צפרדע" ולהיכנס לממשלה, גם אם הדבר דורש פשרות אידיאולוגיות. אסטרטגיה זו מבוססת על העיקרון הפוליטי של ניהול מאבקים מתוך הקואליציה, ולא מתוך האופוזיציה. גם אם הממשלה הנוכחית לא תחזיק מעמד ארבע שנים, עמדת כוח כשר בכיר או גורם דומיננטי בממשלת מעבר עדיפה על פני ישיבה באופוזיציה.

ליברמן מעדיף לשלם מחיר אידיאולוגי מיידי כדי לרכוש עמדת כוח עתידית. המטרה המיידית של מהלך זה היא פסיכולוגית: לנפץ את המיתוס שרק בנימין נתניהו יכול להוביל את המדינה. הקמת ממשלה ללא הליכוד, שבה ליברמן הוא שר בכיר, תוכיח שאפשר לנהל את המדינה גם בלעדיו, ובכך תפוג הקסם של "רק ביבי". ליברמן בונה על כך שלאחר תקופה ממושכת באופוזיציה, הלחץ הפנימי בליכוד יגבר, והוא יגרום ל"עריקים" להצטרף לממשלה.

הוויתור על עקרון הגיוס, שהיה סמל מרכזי עבור ליברמן ובוחריו, מעיד על נחישותו להשיג את היעד האסטרטגי הרחב יותר, הרחקת נתניהו מהשלטון. הוא מאמין שאנשים שהתרגלו לנהל את המדינה לא יישארו לאורך זמן בוועדות חסרות השפעה באופוזיציה, והרעב לכוח יגבר על נאמנות מפלגתית. בסופו של התהליך, ליברמן שואף למלחמת התשה שתגרום לחברי הליכוד להבין שנתניהו הפך למכשול, ושהגיע הזמן לוותר עליו כדי לחזור לשלטון.