האם גזענות הפכה למדיניות תקשורתית בישראל?

המאמר טוען כי פרשיותיהן של אשת התקשורת אילה חסון והכדורגלן לשעבר אייל ברקוביץ' אינן מקריות, אלא משקפות תרבות תקשורתית ופוליטית שהפכה לאורך שנים את ההסתה נגד ערבים לחומר תקשורתי שגרתי, ואף לכלי לקידום מקצועי ופופולריות.

לטענת הכותב, חלק מהתקשורת הישראלית אפשרה לעצמה לומר על ערבים דברים שלא העזה לומר על קבוצות אחרות, תוך התייחסות לאזרחים הערבים כמטרה לגיטימית להאשמות ודברי הסתה, תחת מסווה של חופש ביטוי או ויכוח פוליטי.

המאמר מציין כי דבריה של חסון נגד נשים בדואיות ודבריו של ברקוביץ' נגד ערבים וחבר הכנסת אחמד טיבי, לא נאמרו בחלל ריק, אלא היו חלק משיח שהתקבע והפך לנורמה בתקשורת ובפוליטיקה, במיוחד תחת ממשלות בנימין נתניהו, בשיתוף עם בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר.

הכותב מדגיש כי הבעיה אינה רק באנשים עצמם, אלא במערכת ובסביבה הפוליטית והתקשורתית שנתנו לגיטימציה לשיח זה. הוא טוען כי בתקופת נתניהו פורקו קווים אדומים רבים, והגזענות הפכה מעמדה פוליטית לאסטרטגיה בחירות, ומהסתה שולית לשיח רשמי בכנסת ובטלוויזיה. מטרת השיח הזה, לטענתו, היא להוציא את האזרחים הערבים ממעגל ההשפעה ולמנוע שותפות דמוקרטית אמיתית.

המאמר מבקר את התקשורת על כך שלא רק שידרה את דברי השלטון, אלא הפכה לחלק ממכונת הייצור וההצדקה שלו. השאלה האמיתית, לפי הכותב, אינה מדוע ערוצים מסוימים הפסיקו להעסיק אישיות כזו או אחרת, אלא היכן היו אותם ערוצים כאשר ההסתה הפכה ליומיומית והפכה את המגזר הערבי לסכנה דמוגרפית וביטחונית.

עם זאת, המאמר מצביע על סימן חיובי: מחיר הגזענות כבר אינו אפס. הציבור הערבי, שהתקשה בעבר להשמיע את קולו, הפך לנוכח, משפיע ומאורגן יותר, וקולו נשמע כעת גם בזירה התקשורתית והמוסרית, וקובע כי הסתה אינה דעה וגזענות אינה עמדה. המבחן האמיתי, לסיכום, הוא לא בהפסקת העסקתו של איש תקשורת זה או אחר, אלא בפירוק המערכת שהפכה הסתה למקצוע וגזענות לסחורה תקשורתית.