"אם אני לא כותבת, הצער יבקע אותי לשניים": האחות השכולה על החיים אחרי האובדן | אילנה שטוטלנד

שירה-אמונה אמסלם, אחותו של רב-סמל ראשון במילואים אביחי אמסלם ז״ל, שנפל ב-7 באוקטובר, הוציאה לאור ספר בשם "הותיר אחריו אחות", המבוסס על פרקי יומן שכתבה במשך כשנתיים לאחר נפילת אחיה. הספר עוסק בכאבם של האחים השכולים, קהילה שלדבריה זוכה לפחות התייחסות בהשוואה למעגלי שכול אחרים.

אמסלם, מרפאה בעיסוק וסטודנטית לרפואה בת 38, החלה לכתוב את היומן זמן קצר לאחר נפילת אחיה, כדרך להתמודד עם האובדן. היא מתארת את הכתיבה כדרך לבטא את מקומה בשכול, ולפעמים כפנייה ישירה לאחיה. היא ציינה כי לפני נפילת אחיה כבר התנדבה במשפחות שכולות, שם הבחינה ביחס השונה לאחים שכולים ובהיעדר ספרות בנושא, מה שהניע אותה לכתוב את הספר ולהעלות את המודעות לחוויה זו.

במהלך השנתיים שלאחר נפילת אחיה, אמסלם לקחה על עצמה את הנצחתו באופן נרחב, התראיינה והנציחה אותו במקומות שונים. היא מודה כי הרגישה מותשת מהתהליך, והבינה שגם הנצחה אינטנסיבית לא תחזיר אותו. רק אז החליטה לאסוף את כתביה לספר. היא מדגישה כי האחים השכולים מהווים את מעגל השכול הראשוני הגדול והמגוון ביותר, וכי קולה הוא אחד מני רבים.

אמסלם מספרת שאחיה, אביחי, היה אדם רב פנים: סטודנט להנדסת חשמל, עובד באלביט, פעיל בכדורסל ובלימודי תורה, וכן טיפל יחד עם אשתו ב-12 נערות בסיכון בנוסף לשתי בנותיהם. היא מתארת את הגעגועים העזים אליו, במיוחד לתחושת הביטחון והתמיכה שאפיינה את הקשר ביניהם, ולרצון לשתף אותו בהצלחותיה, כמו קבלתה ללימודי רפואה בגיל 38.

כחצי שנה לאחר נפילת אחיה, בגיל 35, התגייסה אמסלם לצה"ל, מתוך רצון למלא את מקומו כחייל. היא מדגישה כי בספרה שני מסרים מרכזיים: ראשית, הכאב העמוק של האחים השכולים, הדורש יותר מחקר וחקיקה תומכת. שנית, למרות הקושי הראשוני, ישנה תקומה ואפשרות לחיות את החיים במלואם, כפי שהיא עצמה חוותה עם קבלתה ללימודי רפואה לאחר מאבק ממושך.