האם אנחנו עוברים בתוך הזמן, או שהזמן עובר עלינו? | פרשת חיי שרה

המאמר דן במשמעות ניצול הזמן לאורך חיי האדם, תוך התייחסות לפרשת "חיי שרה" ולדברי חז"ל כי "צדיקים במיתתם קרויים חיים". הוא מציג שתי גישות לחיים: האחת, בה הזמן עובר על האדם ללא משמעות, והשנייה, בה האדם עובר בתוך הזמן ומטביע בו את חותמו. מוצגת דוגמה של אדם בשם משה, המתגורר בבית אבות, המנסה לכתוב את קורות חייו אך מוצא שאין לו מה לכתוב, שכן ימיו עברו עליו ללא עשייה משמעותית.

המאמר משווה זאת לשרה אמנו, שחייה תוארו כ"מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים", כלומר, כל ימיה היו שווים לטובה, והיא שמרה על תום הילדות וטוהר הנעורים לצד מעלות הבגרות לאורך כל חייה. גם אברהם מתואר כמי ש"בא בימים", כלומר, ניצל כל רגע. המאמר מדגיש את המאבק ביצר הרע המנסה לגרום לאדם לבזבז את זמנו, בין אם דרך שעמום וחוסר מעש ובין אם דרך טרדות מיותרות.

בהמשך, מובאים סיפורים על גדולי ישראל המדגימים ניצול זמן מופתי. הרב עובדיה יוסף נראה לומד לאור עמוד חשמל בשל הפסקת חשמל, ומסופר כיצד יישב קושיה הלכתית בחלום. סיפור נוסף מתאר את הרב עובדיה יוסף והרב מאיר בראנדסופר משננים יחד מאמרות חז"ל על "אבא שאול" בזמן עיכוב חופה בחתונה, ומדגימים את החשיבות העליונה של לימוד תורה וניצול כל רגע. המסקנה היא שלכל אדם יש את האפשרות להפוך את זמנו לנצחי באמצעות עשייה משמעותית ומעשים טובים.