האם "בעלי האקדמיה" צריכים להתנצל בפני הקלפי?

המאמר דן בתוצאות הבחירות האחרונות, בהן רשמה הרשימה הערבית המאוחדת עלייה משמעותית מכ-3 מושבים ב-2019 ל-8 מושבים ב-2026, וזכתה באמונם של 337,200 מצביעים. הכותב טוען כי התוצאות הללו אינן רק מספרים, אלא מסר פוליטי וחברתי שיש להתייחס אליו ברצינות.

הכותב פונה בשלוש מסרים עיקריים. ראשית, לאקדמאים, וקורא להם לבחון מחדש את עמדותיהם לאור המציאות והתוצאות, ולהכיר בכך שגם להם יש טעויות. הוא מבקר את הפיכת כישלונות של אחרים לחומר להשמצה, בעוד הצלחות של אחרים מוטלות בספק.

שנית, ל"בעלי הקולות הרמים" בבמות השונות, ומזכיר להם כי דיבור הוא אחריות, וכי אין להפוך את הבמות למקום להאשמות בבגידה או כפירה. הוא שואל מי נתן להם את הזכות לשפוט את מצפונם של אחרים, ומזהיר מפני הפיכת מחלוקת פוליטית למאבק על הזהות והדת.

שלישית, לעיתונאים שזנחו את כללי האתיקה המקצועית, ומדגיש כי עיתונות אינה במה לסילוק חשבונות או להשמצת יריבים. הוא קורא להם להבחין בין דיווח להסתה, ובין ביקורת להשמצה.

הכותב מדגיש כי 235,368 מצביעים אינם מספר זניח, וכי יש לכבד את בחירתם. הוא קורא לאלו שהטילו ספק בלגיטימיות של הרשימה הערבית המאוחדת להסביר כיצד הם מפרשים את האמון העממי המחודש, ומציע כי ייתכן שדווקא המבקרים הם אלו שאינם מבינים את הציבור.

לבסוף, הכותב קורא לכל הצדדים לאמץ גישה של ענווה, להכיר בטעויות, ולהתנצל כאשר יש בכך צורך. הוא מדגיש כי פוליטיקה אינה מונופול של איש, וכי לאומיות אינה תעודה שניתנת על ידי אקדמאים או עיתונאים. הוא קורא לכבד את בחירות הציבור, ומי שטעה צריך להתנצל ולא לחפש תירוצים.