"התחלנו 17 חבר'ה בישיבה, נשארנו 3": למה הנוער נושר מהישיבות והאולפנות?
מאות ואלפי נערים ונערות מהמגזר הדתי-לאומי נושרים מישיבות ואולפנות, ועוברים לחוות, לעבודה או נשארים בבית. מדריך טיפולי בפרויקט הילה, דביר רווח, מסביר שהמיתוס של בגרות כדרך יחידה להצלחה נשבר, ושהציפיות הגבוהות מהנוער אינן תואמות את התמודדויותיו האישיות. הוא מבקר את סדר היום הלימודי הקשה בישיבות ואת חוסר ההתייחסות לרגשות, ומצביע על כך שבחוות מוצא הנוער בחירה וחופש.
הידיעה ב-5 שורות · תקציר של baba
- מאות ואלפי נערים דתיים-לאומיים נושרים מישיבות ואולפנות לטובת חוות, עבודה או נשארים בבית.
- מדריך טיפולי טוען שהצורך בבגרות להצלחה כבר אינו תקף, וישנן דרכים רבות להצליח בחיים.
- הציפיות הגבוהות מהנוער הדתי-לאומי, הן תורנית והן חילונית, מנותקות מהתמודדויותיו האישיות.
- סדר היום הלימודי הקשה בישיבות התיכוניות, הכולל שעות רבות של גמרא ולימודי חול, גורם לניתוק.
- נוער נושר מוצא בחוות בחירה וחופש, בניגוד למסלול המובנה והצפוי בציבור הדתי-לאומי.
מאות ואלפי נערים ונערות מהמגזר הדתי-לאומי נושרים ממסגרות החינוך כמו ישיבות, אולפנות ותיכונים, ועוברים לחוות, לעבודה, או נשארים בבית. דוגמה לכך היא ישיבה תיכונית מוכרת, בה התחילה חבורה של 17 תלמידים בכיתה י', וכיום, בכיתה י״ב, נותרו רק שלושה. דביר רווח, מדריך טיפולי בפרויקט הילה, מנסה להסביר את התופעה.
רווח טוען כי המיתוס לפיו יש להוציא בגרות כדי להצליח כבר נשבר, שכן רבים מוצאים הצלחה בעסקים, יזמות, עבודת אדמה ובנייה. הוא מבקר את הציבור הדתי-לאומי על הצבת סטנדרטים גבוהים מדי, הדורשים מהנערים להיות גם בעלי קומה תורנית גבוהה וגם מצטיינים בתחומים חילוניים כמו צבא, התיישבות, משפט ותקשורת. לדבריו, הסיסמאות הגדולות אינן פונות לנערים המתמודדים עם שאלות זהות אישיות בכיתה י'.
רווח מתאר שני זרמים של נוער: הראשון, "דור הבן צור", הכולל נערים ללא כיפה או עם ציצית, המאמינים באלוהים אך אינם מקפידים על כל המצוות, ורובם גרים בערים. הזרם השני הוא נוער מהיישובים, המעדיף חיים בחוות, משטובות ושבירת מסגרות, עם יותר חופש. הוא מצביע על חוסר בדיבור על פנימיות ורגשות בישיבות התיכוניות, המתמקדות בסדר יום לימודי קשה מדי, הכולל שעות רבות של גמרא ולימודי חול, מה שגורם לחוסר סבלנות וניתוק מצד התלמידים.
רווח, שגדל בציונות הדתית ולמד בישיבות שונות, עבר לעסוק בחינוך לאחר שחש שאינו מצליח לאזן בין הדרישות המקצועיות לקשר אישי עם תלמידים בתיכון חילוני. כיום, בפרויקט הילה, הוא מלווה רגשית נוער שנשר ממסגרות חינוכיות, ללא התמקדות בחומר לימודי. הוא מתאר מערכת יחסים של "חתול ועכבר" בין הישיבה לנער, המובילה לחוסר אמון. רווח מציין כי נוער בחוות מוצא שם בחירה וחופש, בניגוד למסלול המובנה והצפוי בציבור הדתי-לאומי, שם הפרטים עלולים ללכת לאיבוד.