המאכזבות, הספינים והפתרון המתבקש: סיכום מערכת בחירות

הפרשן זאב קם מביע בושה עמוקה מהתנהלות התקשורת הישראלית במהלך מערכת הבחירות האחרונה, שלטענתו הוליכה שולל את הציבור, קידמה הנדסת תודעה, וקידמה אג'נדות מפלגתיות על פני דיווח אובייקטיבי. הוא מתאר כיצד התקשורת רמזה על ביטול בחירות, הזהירה מפני מהלכים צבאיים פוליטיים, והציגה סקרים ככלי להשפעה ציבורית. קם מבקר בחריפות את התקשורת על קידום "ברית המשרתים" ולאחר מכן "ברית עם הערבים", ועל יחס מזלזל לציבור ציוני ויהודי לעומת העדפת חיבור עם מפלגות ערביות אנטי-ציוניות.

ביום הבחירות עצמו, קם מתאר כיצד התרחש מהלך הצבעה דומה לבחירות קודמות, אך בעצימות גבוהה יותר. הוא מציין את ההבדלים בין שיעורי ההצבעה בתל אביב לעומת אשקלון, ואת ה"טירוף" בקלפיות ביישובים הערביים, שלדבריו לא נראה כמותו מעולם ושיעור ההצבעה שם היה חסר תקדים. קם מטיל ספק באובייקטיביות הדיווחים התקשורתיים על אירועים אלו, ומרמז על הזרמת כספים משמעותית למגזר הערבי.

לגבי התוצאות הפוליטיות, קם טוען שלכאורה עדיף לנתניהו ללכת לבחירות נוספות, בעוד שהצד השני אמור לדחוף לממשלת אחדות, שכן מחנה המרכז-שמאל נתן את הכוח הרב ביותר שלו בבחירות אלו. הוא דוחה את הטענות על ניסיונות למנוע או לדחות את הבחירות, או על מהלכים צבאיים ממניעים פוליטיים, ומתאר את מערכת הבחירות כ"פרויקט היקר ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית".

קם מנתח את הצלחות וכישלונות המפלגות השונות, ומתאר את מפלגת הציונות הדתית כמפלגה ש"חזרה מהמתים" לאחר שהייתה מתחת לאחוז החסימה בסקרים. הוא מבקר את יאיר גולן ואת "הדמוקרטים" ככישלון צורב, ואת נפתלי בנט ויאיר לפיד כמי שלא הצליחו להביא תוספת קולות משמעותית. הפתרון הסביר ביותר לדעתו, למניעת סבב בחירות נוסף, הוא הקמת ממשלה שתורכב משתי המפלגות הגדולות (ככל הנראה הליכוד וכחול לבן, או מפלגות הגוש של איזנקוט ונתניהו) וכל מי שמקבל את קווי היסוד שלהן. ממשלה כזו תוכל לטפל בחוק גיוס, באיום האיראני, ובנושאים נוספים. הוא מזהיר שאם האופוזיציה תלך עם המפלגות הערביות להחלפת יו"ר כנסת, הדבר יוביל לבחירות נוספות.