פרשת וירא: האם ניתן לחתום על כרטיס אדי?

הדיון ההלכתי סביב קביעת רגע המוות, כפי שעולה מפרשת השבוע "וירא", נוגע לשאלות מורכבות הנוגעות להשתלות איברים, ניתוק ממכונות הנשמה ודיני אבלות. בעוד שהפשט מלמד שיצחק לא נפגע בעקידה, המדרש מתאר את פריחת נשמתו וחזרתה לגופו, ומכאן נגזרת ברכת "מחיה המתים". שאלה זו, מתי בדיוק אדם נחשב מת, אינה שאלה רפואית בלבד, אלא גם פילוסופית, שכן הרופא יכול לאבחן מצב אך לא לקבוע את רגע המוות באופן חד משמעי. שני עקרונות מנחים בדיון ההלכתי: המוות הוא בלתי הפיך, ואין צורך במוות מוחלט של כל האיברים.

הגמרא במסכת יומא דנה במקרה של מפולת אבנים בשבת, ומדגישה את חשיבות פיקוח נפש הדוחה שבת. במקרה כזה, יש להסיר את האבנים גם בספק, אך אם נמצא אדם שנהרג, אין להמשיך בהצלה. נחלקו התנאים האם יש לבדוק את נשימתו מהאף או את דופק הטבור כדי לקבוע מוות. החתם סופר, החיד"א והציץ אליעזר פסקו שיש להמתין זמן קצר לאחר הפטירה למניעת טעויות, וכי המוות נקבע לפי הפסקת הנשימה.

התפתחות הרפואה המודרנית, המאפשרת הנשמה מלאכותית של הלב גם לאחר מוות מוחי, העלתה דיון מחודש בין הפוסקים. הרב אברהם שפירא והרב מרדכי אליהו סברו שהמוח הוא הקובע, גם אם הלב ממשיך לפעום באופן מלאכותי. לעומתם, הרב וואזנר והציץ אליעזר סברו שהלב הוא הקובע, וכל עוד הוא פועם, האדם חי. הגרש"ז אויערבך הציע שיטה ביניים, לפיה יש לבדוק את פעולת הלב לאחר הפסקת פעילות המוח, ואם אינו פועל בכוחות עצמו, האדם נחשב מת.

הדיון ההלכתי משפיע גם על האפשרות לתרום איברים חיוניים. לפי שיטת המוות המוחי, ניתן לתרום איברים כל עוד הלב פועם. לעומת זאת, אם המוות נקבע לפי הפסקת פעולת הלב, נטילת איברים חיוניים תיחשב כרצח. לגבי ניתוק ממכונת הנשמה, ישנן גישות שונות, החל מחובה להמשיך בטיפול תומך חיים עד הפסקת פעולת הלב, ועד לאפשרות לנתק ממכונת ההנשמה במקרה של מוות מוחי.