הימין הישראלי משתמש באזרחים הערבים כקלף פוליטי לשמירה על השלטון

בכל משבר פוליטי בישראל, חוזר השיח הגזעני המטיל ספק בלגיטימציה של מפלגות ערביות ומזהיר מפני שיתוף פעולה שלהן עם מפלגות ליברליות או מרכז. התנהלות זו, שהפכה לכלי פוליטי חוזר של הימין, ובראשו הליכוד, נועדה למנוע הקמת חלופה פוליטית שתסיים את שליטתו בשלטון ותשאיר את ראש הממשלה בנימין נתניהו ואת חבריו מהימין הקיצוני בשלטון.

הליכוד מאשים את המפלגות הערביות בזיוף בחירות, שוחד ואיומים, וקורא לחקירה של השב"כ והמשטרה. טענות אלו, שהוכנו מראש, מחזקות את הרושם שמטרתן היא לפגוע בלגיטימציה של הייצוג הפוליטי הערבי בעיני הציבור. מדיניות זו אינה חדשה, והימין הישראלי נוהג מזה שנים להציג את המפלגות הערביות כגורמים שאינם כשירים לקבלת החלטות, למרות שהן מייצגות מאות אלפי אזרחים בעלי זכות ייצוג מלאה. ככל שהמפלגות הערביות מתקרבות להשפיע על הרכבת ממשלות, גוברות ההסתה וההפחדה נגדן. ההתקפה אינה מכוונת רק נגד המפלגות הערביות, אלא גם נגד מפלגות יהודיות ליברליות או מרכזיות ששוקלות שיתוף פעולה איתן. שותפות יהודית-ערבית, שאמורה להיות ביטוי טבעי לדמוקרטיה, הופכת למטרה של האשמות ודה-לגיטימציה, במטרה למנוע כל קואליציה שתפיל את ממשלת נתניהו או תפתח פתח לשינוי פוליטי.

מנהיגים ערבים, כמו יוסף ג'בארין, הביעו נכונות לסייע בהפלת ממשלת נתניהו, תוך הדגשת הצורך בשותפות יהודית-ערבית שוויונית ובניית חלופה פוליטית למדיניות של הדרה וגזענות. גישה זו מסבירה את רגישות הימין לכל התקרבות בין המפלגות הערביות לכוחות דמוקרטיים וליברליים בישראל, שכן היא מאיימת על המשוואה הפוליטית המאפשרת לו שליטה ארוכת שנים. מנסור עבאס, לעומת זאת, הציג גישה שונה בנוגע להאשמות נגד המפלגות הערביות, והדגיש את המחויבות לשמירה על טוהר הבחירות ושלטון החוק, תוך הדגשת שיתוף פעולה מלא עם רשויות אכיפת החוק. גישה זו, הקוראת להסתמך על החוק והמוסדות המוסמכים במקום על הסתה והוצאת פסקי דין מראש, ראויה לאמון, שכן דמוקרטיה אמיתית נבנית על ראיות וחקירות, לא על שמועות והאשמות.

הבחירות האחרונות חשפו כי המנצח האמיתי היה התסכול הפוליטי. נתניהו אמנם חגג תוצאות טובות מהצפוי, אך מחנהו איבד מושבים רבים. האופוזיציה לא הצליחה לממש את יתרונה בסקרים, והמפלגות החרדיות נסוגו. המפלגות הערביות השיגו הישג היסטורי, אך מתקשות לתרגם אותו להשפעה פוליטית ממשית. המכשול העיקרי בפני המפלגות הערביות אינו ייצוגן העממי או לגיטימיותן הדמוקרטית, אלא החומה הפוליטית המונעת הפיכת הייצוג להשפעה. כאשר ערבים מצליחים בקלפי, מועלות נגדם האשמות. כאשר הם מבקשים שותפות עם מפלגות יהודיות דמוקרטיות, הם מואשמים באיום על המדינה. כאשר הם דורשים שוויון אזרחי ופוליטי, הם מוצגים כמי שאינם חלק מהקונצנזוס הפוליטי. ההסתה נגד ערבים ודה-לגיטימציה של נציגיהם אינם משרתים את טוהר הבחירות או הדמוקרטיה, אלא את האינטרסים של כוחות פוליטיים החוששים לאבד את השלטון. הדחיפה לבחירות חוזרות, בכל פעם שמתגלה אפשרות לקואליציה חלופית, נתפסת כניסיון לשמר את הקיטוב והפחד, כדי להשאיר את נתניהו ואת שריו הקיצוניים בשלטון, על חשבון הפלסטינים וסיכויי היציבות והשלום באזור. דמוקרטיה אינה יכולה להיות שלמה כאשר מיליוני אזרחים רואים בנציגיהם הפוליטיים שותפים לא לגיטימיים. הדרך לשינוי עוברת דרך הכרה הדדית ושותפות פוליטית שוויונית בין ערבים ליהודים, חזון שהימין חושש ממנו יותר מכל, שכן הוא פותח פתח לחלופה פוליטית שתשבור את המונופול הארוך שלו על השלטון.