השתתפות ערבית רחבה בבחירות: האם היא מעניקה מנדט פתוח?

תוצאות הבחירות בישראל, ובפרט ההצבעה לרשימות הערביות, מעוררות דיון ציבורי ער סביב משמעותן הפוליטית והלאומית. ההשתתפות הרחבה, שנחשבת ללא תקדימית, נובעת משתי מוטיבציות עיקריות: ראשית, רצון טקטי להפיל את ממשלת נתניהו ולהפחית את "התאכזרות המערכת הציונית". שנית, שאיפה אסטרטגית להשיב מצב של אחדות פלסטינית פנימית, גם אם חלקית, לנוכח המצב הקשה. ההשתתפות מעוררת תחושת כוח וביטחון בקרב הפלסטינים בתוך ישראל, אך היא עלולה להתפוגג ללא תוכנית פעולה ברורה. בישראל, התוצאות העמיקו את המשבר הפוליטי והקשו על ממשלת נתניהו. למרות שהמצביעים קיוו למכה פוליטית מכרעת, התוצאה הנוכחית בעלת משמעות, במיוחד לאור ניסיונות השלטון לערער על התוצאות ולהטיל ספק בהן. צעדים אלו עלולים לפתוח חזית חדשה של הסתה ומעקב נגד הפלסטינים בתוך ישראל. עם זאת, אין למדוד את חשיבות התוצאות רק לפי השפעתן על מאזן הכוחות הפוליטי בישראל. הכוח הפלסטיני צריך להתבטא בחיזוק הנוכחות הקולקטיבית, הרחבת יכולת הפעולה הפוליטית והעממית, וקידום בנייה מחדש של פרויקט לאומי. הצלחה בבחירות היא הזדמנות, אך אינה מייצרת אסטרטגיית שחרור או פתרון למערכת היחסים עם המדינה. יש להבחין בין המצביעים לבין ההנהגה הפוליטית. לא כל מי שהצביע לרשימות הערביות עשה זאת כדי להמליץ על מועמד להרכבת ממשלה. רבים הצביעו מתוך הגנה על קיומם הקולקטיבי ועל זכותם לפעול פוליטית, אך אין בכך כדי להעניק מנדט פתוח להנהגה לבחור כל ממשלה חלופית או להעניק לה לגיטימציה. השתתפות רחבה אינה מעניקה מנדט פתוח לפעולות שאינן עולות בקנה אחד עם עמדתם של הפלסטינים בנוגע לפשעי המלחמה. אין להשתמש בה כתירוץ להתעלם מהגבולות המוסריים והלאומיים. יש להבחין בין ניצול הכוח הפוליטי לחיזוק העמדה הפלסטינית לבין שימוש בו כקלף מיקוח במשחקי הרכבת ממשלות. השאלה המרכזית היא מה תפסיד התנועה הלאומית הפלסטינית מבחינת עצמאותה ומהימנותה אם קולות האזרחים ישמשו להענקת לגיטימציה למחנה שאינו מכיר בזכותם לשותפות שוויונית. ההשתתפות הרחבה מגבירה את אחריות ההנהגה, אך אינה פוטרת אותה מאחריות או מחליפה תוכנית לאומית. הדיון סביב השתתפות או הימנעות מהצבעה נערך על רקע הקטסטרופה הפלסטינית. דעה אחת, שהייתה במיעוט, טענה כי הישארות נתניהו בשלטון עשויה להיות עדיפה כדי למנוע שיקום בינלאומי של ישראל. לעומתה, דעה אחרת, שנתמכה גם על ידי מי שהחרימו בחירות בעבר, ראתה כי הגיון זה אינו מתאים למצב הקשה ולפשעים המתבצעים. חולשת המוטיבציה להחרים, למרות ההכרה בישראל כמדינה לא דמוקרטית וגזענית, נובעת מהיעדר תנועה מהפכנית פלסטינית מגובשת בעלת חזון שחרורי. החרם, כאופציה לגיטימית, דורש חלופה פוליטית ועממית שתמלא את החלל. בהיעדר מסגרת כזו, ההשתתפות בבחירות נתפסת כאחת הדרכים המעטות להביע קיום קולקטיבי ולהתנגד להדרה. לכן, יש לראות את חולשת ההיענות להחרמה לא כקבלה של המשטר הישראלי, אלא כעדות למשבר בפרויקט הלאומי הפלסטיני. האתגר האמיתי הוא בניית מצב פוליטי ועממי שיאפשר לכל כלי מאבק להיות חלק מאסטרטגיה לאומית ברורה. ההשתתפות בבחירות, גם אם היא נובעת מהצורך להביע קיום קולקטיבי ולהתנגד למדכאים, אינה מעניקה מנדט פתוח להנהגה. יש להבין את מניעי ההשתתפות, אך אין בכך כדי לפטור את ההנהגה מאחריות לקביעת הצעדים הבאים. השאלה המרכזית כעת היא האם ניתן להשתמש במושבים שהושגו כדי להקל על הקמת ממשלה חלופית המקדמת מדיניות מפלה. האם לא עדיף להתמקד בחיזוק הארגון העממי, עיצוב מחדש של השיח וההתנהגות הפוליטית, וביסוס הכוח שהפגין הציבור הפלסטיני? יש להגדיר מחדש את המטרות, לחבר את המאבק המקומי למאבק האנושי הרחב, ולבנות מחדש את המוסדות הייצוגיים ואת המסגרות העממיות. הדור הצעיר צריך להיות חלק מרכזי בתהליך זה, לא רק כקהל, אלא ככוח שותף בעיצוב החזון והתוכנית.