דור ה-Z באיראן נאבק על עתידו מול דיכוי ופערים חברתיים

צעירות איראניות, דריה ונגין, בנות 17, מביעות תסכול עמוק מהמצב במדינתן ומהעדר עתיד מבטיח, עד כדי שקילת עזיבה. הן מתכוננות לאוניברסיטה, אך השיחות סובבות סביב מלחמה, שינויים פוליטיים ועתידן האישי והלאומי. נגין מביעה חרטה על התקווה שהייתה לה, שכן היא גורמת לה לסבל רב יותר. שתיהן חיות בפחד מתמיד מפני התקפות צבאיות, זכר להפצצות האחרונות עדיין טרי. דריה, הנמרצת יותר, ונגין, הרצינית והמהורהרת, חשות כיצד הפוליטיקה משפיעה על חייהן באופן בלתי נמנע. נגין מציינת כי במדינות חופשיות, הדאגה הראשונה בבוקר אינה בדיקת חדשות מחשש לפגיעת פצצה.

החברה האיראנית עברה שינוי דרמטי. בתחילת השנה פרצו מחאות המוניות על רקע משבר כלכלי, שדוכאו באלימות קטלנית. המלחמה העמיקה את הקיטוב החברתי. גם בקרב בני הנוער, האמון במערכת מתערער. דריה מספרת על חבריה לכיתה שתמכו במשטר, ועל הפחד מלהיבגד. היא מבינה כי עמדות לגבי המלחמה אינן תואמות בהכרח תמיכה או התנגדות למשטר. בעוד שחלק מבני כיתתה קיוו שהתקפות יכפו שינוי פוליטי, אחרים התנגדו למלחמה. נגין, שקיוותה לשינוי, חוששת כעת מקורבנות נוספים.

דור ה-Z, הכולל ילידי 1995-2010, הפך לכוח מניע לשינוי חברתי באיראן. צעירות בפרט, מאז מחאות "אישה, חיים, חירות" ב-2022, דוחפות את גבולות המותר. למרות שהמהפכה הפוליטית לא התממשה, חל שינוי תרבותי. בערים הגדולות, צעירים רבים מתנגדים בגלוי לדרישות הלבוש האסלאמיות המחמירות. הרשויות נראות לעיתים חסרות אונים, ולעיתים מתעלמות כדי למנוע הסלמה. גורמים שמרניים מתנגדים לשינוי. ראש הרשות השופטת, גולאם-חוסיין מוחסני-אג'יי, איים לאכוף את חוקי הלבוש, וכינה את המצב "מצב עירום בלתי נסבל". מזכ"ל המועצה למהפכה תרבותית, עבדלהוסיין ח'וסרופנה, מאשים את החינוך המשפחתי והמדיה החברתית בהפרות.

בסוף ספטמבר, איראן איימה כי ישראל תהפוך ל"אדמה חרוכה" אם תשתיות האנרגיה שלה יותקפו. בינתיים, מרכזי הערים באיראן הוצפו בצעירים, רבים מהם ללא כיסוי ראש, ומוזיקה רועשת נשמעת מבתי קפה. המתח החברתי והפחד מהתקפות נמשכים. נגין מדגישה את כוחה של הדור שלה, שאינו מקבל "רעיונות מיושנים או חוקים לא צודקים". המחלוקת סביב החיג'אב מייצגת עבורה את השאלה מי קובע את גורלם. דריה, המתקרבת לגיל 18, חוששת להגיע לגיל מבוגר מבלי להספיק לחיות את חייה, וגם היא שוקלת לעזוב את איראן. ישנם כאלה המעדיפים להיות קבצנים במדינה אחרת מאשר להישאר באיראן.

נגין רואה בהגירה פתרון אפשרי, שכן באיראן אין עתיד מובטח, בעוד שבחו"ל יש תקווה. עם זאת, ההחלטה קשה עבורן, שכן הן אוהבות את איראן. כעת, עליהן להתמקד בלימודים לקראת בחינות הקבלה לאוניברסיטה, תחת לחץ רב וציפיות גבוהות מהמשפחות. דריה חוששת לאכזב את הוריה. שתיהן חולמות על סיום הסנקציות ועל יום שבו כל איראן תהיה מאושרת, גם אלו החושבים אחרת.