הכתבה שמנהלי הקמפיינים של המפלגות לא היו רוצים שתקראו

לקראת יום הבחירות, נבחנים הקמפיינים של המועמדים השונים והמסרים שניסו להעביר לציבור. בנימין נתניהו חזר על מסר ה״איום הקיומי״ והזהיר מפני ממשלת שמאל, תוך שהוא משלב לראשונה בקמפיין את סוגיית גיוס החרדים. הוא גם הגביר את נוכחותו התקשורתית, בניגוד לתקופות קודמות.

עופר וינטר, למרות רקע צבאי מרשים, התקשה לחדד את המסר הפוליטי שלו, תוך שהוא משאיר פתח לשיתופי פעולה עם גורמים שונים ומחמיץ הזדמנויות להבהיר את עמדותיו, וכן נמנע מנוכחות ברשתות החברתיות.

איתמר בן גביר התמקד בהצגת הישגי הקדנציה האחרונה, כמו הרחבת רישיונות הנשק, וניסה למצב את עצמו כגורם חיוני לממשלת ימין שתקום. הוא גם האשים את הליכוד בניסיון לגנוב קולות ואף טען כי לשכת נתניהו התחייבה בפני מדינות אירופה שלא לכלול אותו בממשלה.

בצלאל סמוטריץ' ניסה להרחיב את בסיס התמיכה של הציונות הדתית מעבר לקהל החרד״לי, תוך שימוש בדימויים חזותיים מגוונים יותר. הוא גם הדגיש את פעילותו בהתיישבות ביהודה ושומרון.

משה פייגלין פנה לקהל הצעיר דרך הרשתות החברתיות, אך נאלץ להסביר שוב ושוב את התבטאויותיו השנויות במחלוקת, כמו התנגדותו לפסילת מועמדים, שהובילה לדיון על גבולות הדמוקרטיה.

ש״ס התמקדה במאבק על הקול המסורתי, תוך הדגשת ערכים כמו משפחה, שירות צבאי וזהות יהודית, וכן שימוש בדמותו של הרב עובדיה יוסף כדי לחבר את המצביעים למורשת המפלגה.

נפתלי בנט ניסה להחליף את תדמיתו כמנהל הייטק באיש ציבור נגיש, תוך שהוא מנסה להתמודד עם הזיכרון של הממשלה הקודמת שכללה את רע״מ.

יאיר גולן החזיר את מושגי השלום והמורשת של יצחק רבין לשיח הפוליטי, וביקש להבליט את הזהות האידיאולוגית של השמאל כאלטרנטיבה.

גדי איזנקוט התמודד לא רק מול נתניהו אלא גם מול נפתלי בנט על הובלת גוש הימין, כאשר קמפיין ״המפלגה הגדולה״ נועד לרכז קולות סביבו.

אביגדור ליברמן הפך את סוגיית גיוס החרדים לדגל מרכזי, לצד המאבק בתקציבים למוסדות שאינם מלמדים לימודי ליבה, וכן תקף את גדי איזנקוט על פגיעה בגוש.