70 שנה אחרי: הלוחמים חושפים מה באמת קרה בקרב ששינה את צה"ל

שבעים שנה לאחר קרב המיתלה במבצע קדש, לוחמי צנחנים ותיקים חושפים פרטים חדשים על הקרב שהפך למיתוס צבאי אך גם מעורר שאלות קשות לגבי שיקול הדעת הפיקודי. הלוחמים מתארים את הצניחה ששונתה ברגע האחרון, את הלחימה הקשה במעבר ההרים ובמצוקים, ואת המארב המצרי הקטלני שאירע ב-31 באוקטובר 1956.

בן-עוזיאל, שהיה שליש בגדוד 890, שחזר כי הצניחה המקורית הייתה אמורה להיות בצד המערבי של המעבר, אך שונתה לצד המזרחי בעקבות זיהוי שגוי של מטוסי קרב ישראליים, שחשבו כי מדובר בגדוד מצרי. בדיעבד התברר כי היו אלו פועלים מצרים. הוא תיאר את הלינה בשטח ללא מחסה תחת מטוסים מצריים ואת תחילת הלחימה.

אבשה אדם, שקיבל על פועלו בקרב את עיטור העוז, סיפר על ההתייעצות בין מוטה גור לאריק שרון, וההחלטה להיכנס למעבר ההרים. הוא תיאר את המארב המצרי הקטלני, את הלחימה העזה מול עמדות קומנדו מצריות, ואת הדרך שבה הוביל את צוותו בשיטת דילוגים לטיהור העמדות, תוך שהוא מבין שאין להסתער חזיתית. הוא גם ציין כי ביקש מדוידי לא לשלוח תגבורת מחשש לאבדות נוספות.

סרן לוי חופש, קצין צנחנים ותיק, פיקד על כוח ייעודי שנלחם בציר הדרומי של סיני, כבש מוצבים מבוצרים ונפגש עם הכוחות בצד השני של המצר, תוך השגת שליטה מלאה עליו. הוא ציין כי היקף הקרב היה משמעותי ביותר.

יעקב צור, שהיה בעמדת תצפית, ניצל את הזמן השקט לפני הקרב כדי לכוון את התותחים לעבר המעבר. הוא תיאר את תחילת הקרב ואת ניסיונותיו לקבל אישור להפעלת אש ארטילרית על עמדות מצריות, אך נדחה בטענה לחוסר ידיעה על מיקום הכוחות. לטענתו, זו הייתה טעות פיקודית שלא נוצלו סוללות מרגמות כבדות.

בסיום הקרב נהרגו 38 לוחמי צה"ל ו-120 נפצעו, בעוד המצרים ספגו כ-260 הרוגים. מבצע קדש הסתיים ארבעה ימים לאחר מכן. הוויכוח על נחיצות הקרב והחריגה מהפקודות עדיין נמשך, אך הלוחמים מדגישים את ההירואיות ואת החשיבות של החלטות המפקדים בשטח למען שלום חייליהם.