כמה הייתי רוצה לזרוק את השכל ולשיר "שיר לשלום"

המאמר דן במשמעות ובמורכבות של השיר "שיר לשלום" בהקשר הישראלי, במיוחד לאור סרטון ויראלי של צעירים רוקדים ושרים אותו בפסטיבל אינדינגב. הכותבת מביעה כמיהה לשלום אך מדגישה שהמציאות הישראלית מחייבת ערנות מתמדת והרתעה, וכי השאיפה לשלום אינה סותרת את הצורך בהגנה מפני אויבים המחנכים לשנאה. היא מציינת כי השיר, שנכתב על ידי יענקלה רוטבליט לאחר מלחמת ששת הימים, מבטא תמימות מסוימת, כפי שהודה רוטבליט עצמו, והתפכחותו באה לאור אירועי אלימות שבאו לאחר מכן.

השיר טומן בחובו מטען פוליטי משמעותי, ושימש לאורך השנים כסמל למחנה השמאל, בין היתר בעצרת בה נרצח יצחק רבין. חבר הכנסת איימן עודה, שצייץ בהתפעלות על הסרטון, נזכר בזיכרונות משנות התשעים של יהודים וערבים שרים יחד, אך גם מזכיר את הצורך לסיים את "הכיבוש וההשמדה" ולהבטיח חיים בכבוד ובביטחון לשני העמים.

הכותבת תוהה היכן הסרטונים של צעירים עזתים שרים את "שיר השלום" שלהם, ומדגישה כי ההבנה שהערנות והנכונות להילחם מבטיחות את השלום, בניגוד לחלום אוטופי של הסדרים מדיניים, היא חיונית. היא קוראת לשמר את ההבנה הזו, גם אם היא קשה, כדי למנוע אבדות נוספות.