בין שתי מיתות
תומצת מתוך Zman Yisrael על ידי baba
המאמר משווה את הטרגדיה היוונית "אנטיגונה" למצב בישראל, תוך שימוש במושג "בין שתי מיתות" לתיאור מצבים בהם המוות הביולוגי התרחש אך ההכרה הסמלית בו טרם. רצח יצחק רבין והשבעה באוקטובר מתוארים כאירועים מכוננים המשאירים את ישראל במצב זה. בנימין נתניהו מוצג כפוליטיקאי המזוהה עם מרחב זה, והכותב תוהה אם יגיע להכרה בכישלונו, בדומה לדמות קריאון.
הידיעה ב-6 שורות · תקציר של baba
- המאמר משווה את הטרגדיה "אנטיגונה" למצב בישראל, תוך התמקדות ברצח רבין והשבעה באוקטובר.
- המושג "בין שתי מיתות" משמש לתיאור מצבים בהם המוות הביולוגי התרחש אך ההכרה הסמלית בו טרם.
- רצח יצחק רבין ב-1995 יצר טראומה לאומית, כשרבין מת ביולוגית אך רעיונותיו נותרו חיים.
- השבעה באוקטובר מתואר כחזרת המוות הגולמי, שהפריכה את האמונה ביכולת ישראל להמשיך כרגיל.
- בנימין נתניהו מוצג כפוליטיקאי המזוהה עם מרחב זה, והכותב שואל אם יגיע להכרה בכישלונו.
- המאמר תוהה אם נתניהו יגיע להכרה בכישלונו, בדומה לקריאון, או שישאיר את האזרחים לשאת את משקל האסון.
המאמר משווה את הטרגדיה היוונית "אנטיגונה" מאת סופוקלס למצב בישראל, תוך התמקדות בדמויות המלך קריאון ואנטיגונה, ובמקביל ברצח יצחק רבין ובטבח השבעה באוקטובר. הכותב, ד"ר ירון גילת, פסיכיאטר, משתמש במושג "בין שתי מיתות" של ז'אק לאקאן כדי לתאר מצב שבו המוות הביולוגי התרחש, אך ההכרה הסמלית בו טרם התרחשה, או להיפך.
ב"אנטיגונה", קריאון אוסר לקבור את פוליניקס, אך אנטיגונה מפרה את הצו ונקברת חיה. היא הופכת ל"מתה-חיה" במרחב שבין שתי מיתות, בעוד פוליניקס מת מוות ביולוגי אך ללא קבורה סמלית. קריאון, לאחר שגרם לאסון, מגיע להכרה מאוחרת, אך אז כבר מאוחר מדי.
המאמר טוען שרצח יצחק רבין ב-1995 יצר טראומה לא מעובדת בישראל. רבין מת מוות ביולוגי, אך הרעיון שייצג, פתרון הסכסוך באמצעות הסכם, נותר חי. ישראל, לטענת הכותב, עדיין לא "קברה" את רבין הסמלי ומרחפת איתו "בין שתי מיתות".
בנימין נתניהו מתואר כפוליטיקאי של מרחב זה, שעלה לשלטון מתוך השבר שלאחר רצח רבין. מדיניותו לאורך השנים, שדחתה את האפשרות לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, נשענה על תפיסת עולם זו. השבעה באוקטובר מתואר כ"שובו של מה שלא נקבר", כשהמוות הגולמי פרץ למרקם החיים והפריך את האמונה שניתן להמשיך כרגיל תוך השתקת השאלה הפלסטינית.
הכותב משווה את נתניהו לקריאון, המבקש להגן על הסדר באמצעות דחיית מה שלא מתיישב איתו. השאלה המרכזית היא האם נתניהו מסוגל להגיע להכרה בכישלונו, בדומה לקריאון, או שהוא נותר מחוץ לטרגדיה, בעוד על אזרחי ישראל מוטל לשאת את משקלה. סירובו של נתניהו להכיר באחריותו מותיר את ישראל כלואה בין מה שנדחה לבין מה שחוזר ותובע את מקומו.
מוזכרים