צרפת: מהומות, אנטישמיות וכישלון מנהיגותי

במאמר שפורסם בעיתון "מעריב", מבקר בן באסט בחריפות את הנהגת צרפת, בטענה שהיא מפגינה משבר פנימי וסטנדרטים כפולים בנושאי זכויות אדם. לדבריו, בעוד צרפת נוהגת להטיף מוסר למדינות אחרות ולהתגאות בססמת "חירות, שוויון, אחווה", המציאות בשטח, הכוללת מהומות, ביזה והתקפות על יהודים, חושפת פער עמוק בין תדמיתה הבינלאומית למצבה הפנימי. באסט טוען כי המדינה נכשלת בהגנה על אזרחיה ורכושם, ומטיל את האחריות על הנשיא עמנואל מקרון וצוותו.

הכותב מציין כי אף שהמחאות החלו על רקע קשיים כלכליים וחברתיים, כמו מחסור בכיתות לימוד או עליית מחירי החשמל, הן הפכו לאלימות ולביזה, דבר הפוגע במפגינים עצמם. הוא מדגיש כי אין קשר מוסרי בין בעיות אלו לבין התקפות על יהודים, וכי כאשר קשר כזה נוצר, המחאה הופכת למסווה לשנאה ואנטישמיות. באסט מביא כדוגמה אונס של בית כנסת בפריז, בו הושחתו ספרי תורה, ומציין כי יהודים בצרפת נדרשים להסביר את פעולות צה"ל וממשלת ישראל.

המאמר סוקר גם את ההיסטוריה של אנטישמיות בצרפת, כולל תקופת משטר וישי ופרשת דרייפוס, ומציין כי בשנת 2025 נרשמו 1,320 תקריות אנטישמיות. הוא מתייחס גם לפיגוע בבית כנסת בלה-גראנד-מואט, בו נפצע שוטר. באסט קורא להכרה בכישלונות המדינה, ולא להסתפק בהצהרות בלבד, במיוחד כאשר מוסדות יהודיים זקוקים להגנה מתמדת.

בנוסף, המאמר דן בסוגיית האיסלאמיזם הקיצוני, ומצביע על סקר משנת 2025 לפיו 44% מהמוסלמים בצרפת מעדיפים נורמות דתיות על פני החוק הצרפתי. באסט מזהיר מפני מצב בו חוקי המדינה הופכים להמלצות בלבד, ומבקר את הפוליטיקאים הצרפתים על חששם לאבד את תמיכת הבוחרים המוסלמים, מה שמוביל לריכוך עמדות כלפי קיצוניות.

הכותב מקביל את המצב בצרפת למצב בבריטניה, ומבקר את מקרון על כך שתקופת נשיאותו תירשם ככישלון פוליטי. הוא מזכיר את אמברגו הנשק הצרפתי על ישראל ב-1967, ואת אי-אספקת מטוסי מיראז' שהוזמנו, כדוגמה לחוסר מהימנות ביחסים בינלאומיים. באסט מזכיר גם את ההיסטוריה הקולוניאלית של צרפת, כולל מלחמת אלג'יריה, דיכוי המרד במדגסקר, וטבח אלג'יראים ב-1961, כהוכחה לכך שצרפת אינה יכולה לשמש כמצפן מוסרי ללא דופי.

המאמר מסתיים בציטוט של הפילוסוף מרטין בודרי, המזהיר כי מצב היהודים בצרפת עלול להפוך למציאות במדינות רבות אחרות, אם החברה תמשיך להתעלם מאזהרותיהם. בודרי מבקר את התמיכה בתנועות פרו-פלסטיניות, את החרם על ישראל ואת האשמות ב"רצח עם בעזה", ומשווה את המצב להאכלת תנין ב"בשר יהודי". הוא רואה בדגל הפלסטיני סמל לניצחון שנאה על התרבות האירופית. באסט מסכם כי צרפת משלמת את מחיר היהירות של הנהגתה, וכי יש להכיר באחריותה, לפתוח ארכיונים ולהתייחס בכבוד רב יותר לקורבנות, במקום להסתפק בהצהרות חולפות. הוא קורא לצרפת לבחון מחדש את יחסה לארגוני טרור פלסטיניים, ומדגיש כי ההיסטוריה לא תשכח את האירועים.