הצורחת מקופת החולים והבהמה מהספארי: הפנים המכוערות של המחאה איבדו צלם אנוש | גאולה אבן סער

המאמר מבקר בחריפות את הצביעות של חלק מהציבור והתקשורת, המגנים בחומרה אמירות מסוימות אך מתעלמים ממקרים אחרים של אלימות מילולית והתנהגות פסולה, במיוחד כאשר אלו מכוונות כלפי פוליטיקאים מהצד הימני של המפה.

הכותבת, גאולה אבן סער, מתייחסת למקרה בו אישה צרחה על השר יצחק וסרלאוף, שהגיע עם תינוק בן שבוע לבדיקה רפואית, האשימה אותו באחריות לאסון השבעה באוקטובר ודרשה ממנו לעזוב את תל אביב. היא משבחת את התאפקותו של וסרלאוף שלא השיב באותה מטבע.

המאמר מציין כי ביתו של וסרלאוף הפך למוקד מחאה מאז שעבר לצפון תל אביב, כאשר מפגינים הגיעו שוב ושוב, נשאו שלטים וצעקו לעברו. הכותבת טוענת כי וסרלאוף ורעייתו מתמודדים שנים עם התנכלויות מצד "חבורה מטורפת ואלימה מן האגף השמאלי", המרדפת אותם ואינה מבחינה בין היותו שר לאביו.

בהשוואה למקרה בו ינון מגל כינה את גדי איזנקוט "קוף", דבר שעורר זעם רב וגינויים על גזענות, הכותבת תוהה היכן היו אותם מגנים כאשר אישה צרחה על וסרלאוף מול תינוקו. היא מציינת כי בסרטון האירוע נראה כי איש לא ניסה לעצור את התוקפת או להרגיע אותה, בעוד שבמקרה של מגל, הנימוק שלו נשמע "אמיתי" גם אם לא מסכימים איתו.

הכותבת מבקרת את הגמישות של גבולות המוסר אצל אנשים מסוימים, הנזעקים כאשר הפגיעה היא באדם שהם מזדהים איתו, אך שותקים כאשר מדובר ביריב פוליטי. היא מדגישה את המחיר המשפחתי והנפשי הכבד שמשלמים בני משפחתו של וסרלאוף, שאינם חלק מהמאבק הפוליטי. המאמר מסתיים בקביעה כי הזכות לגור בתל אביב ולחיות חיים פרטיים אינה שמורה רק למי שמשתייך למחנה הפוליטי הנכון.