לא לסגור את המיקרופון

הסרט הצ'כי "גלים של תקווה" (Waves), בבימויו של ייז'י מאדל, מוקרן בימים אלה בישראל. הסרט מתאר את ניסיון אזרחי פראג לשמור על חירותם תחת השלטון הרוסי הדיכאני בשנת 1968, בתקופת "האביב של פראג", שדוכא על ידי פלישת הצבא הסובייטי.

הסרט מתמקד בקבוצת עיתונאים ברדיו הצ'כוסלובקי, בראשות מילאן ויינר, הנאבק לשדר דיווחים אמינים מול תעמולת השלטון. לצד דמויות היסטוריות, מוצגות דמויות בדיוניות, כמו תומאש, טכנאי אלקטרוניקה המנסה להגן על אחיו הצעיר, פאבל, המעורב בהפגנות נגד השלטון. הסרט מציג את המתח בין הצורך להגן על היקרים לנו לבין המאבק על עקרונות דמוקרטיים וחירות בסיסית.

המאבק לחירות בפראג נמשך למעלה מ-20 שנה, עד ל"מהפכת הקטיפה" בסוף 1989, שהובילה לבחירת נשיא דמוקרטי, ואצלב האוול. המהפכה התאפשרה בין היתר בזכות מדיניות הגלסנוסט של מיכאיל גורבצ'וב, אך גם בזכות תנועות מחאה אזרחיות עקשניות.

הסרט רלוונטי לישראל כיום, שכן הוא מדגיש את חשיבות החירות והזכויות הדמוקרטיות כאבן יסוד לחיים ראויים. כמו כן, הוא מדגיש את תפקידו המרכזי של הרדיו כאמצעי להפצת אמת, הבעת דעה ובקרה על השלטון, בדומה לתקופת "האביב של פראג" שבה השלטון רדף את הרדיו החופשי.

המאמר מקביל את המאבק ההיסטורי לסגירת תחנת השידור גלי צה"ל, שהחלטה עליה נפסלה על ידי בג"ץ באוגוסט 2026. השופט יחיאל כשר קבע כי סגירת התחנה על ידי השרים שלמה קרעי וישראל כץ נבעה משיקולים פסולים, כמו רצון להשתיק ביקורת ולהיפטר משידורים המייצגים מחנה פוליטי מנוגד. השופט הדגיש כי שלטון המנסה לדכא ביטויים שאינם עולים בקנה אחד עם עמדותיו פועל באופן בלתי דמוקרטי.

הכותבת, השופטת בדימוס איריס סורוקר, קוראת לאזרחים לגבות את בג"ץ באמצעות מחאה אזרחית בלתי אלימה, בדומה להתנגדות הצ'כית, כדי להבטיח שהמיקרופונים יישארו פתוחים והחירות תישמר.