לא מובן מאליו: המאבק והתהליכים שאיפשרו לנשים בישראל לבחור ולהיבחר

הזכות לבחור ולהיבחר, שאינה מובנת מאליה גם כיום במדינות רבות, הוענקה לנשים בישראל עוד לפני הקמת המדינה. ניו זילנד הייתה המדינה הראשונה שהעניקה לנשים זכות הצבעה ב-1893, ופינלנד הייתה הראשונה שהעניקה זכות מלאה לבחור ולהיבחר ב-1906. בישראל, הזכות ניתנה לנשים בקונגרס הציוני השני בבאזל ב-1898, ובאופן רשמי בבחירות לכנסת הראשונה ב-1949.

הדרך לזכות זו לא הייתה קלה. בשנת 1920, נשים הורשו להצביע ולהיבחר באופן זמני לאסיפת הנבחרים הראשונה של היישוב העברי, כאשר 14 נשים נבחרו מתוך 314 צירים. מאבק ממושך, בהובלת "התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בארץ ישראל", התנהל מול התנגדות הציבור החרדי והדתי, שחשש מפגיעה בצניעות ומהלכה. הוצעו פשרות כמו קלפיות נפרדות או הצבעה דרך הבעל, אך מנהיגות התנועה דחו אותן.

בשנת 1926, הרוב הציוני באספת הנבחרים הכריע בעד שוויון זכויות מלא לנשים, מה שהוביל חלק מהפלגים הקיצוניים לנתק קשרים עם מוסדות היישוב. הציבור הדתי-לאומי השתלב לבסוף במערכת הפוליטית. הצעות פשרה כמו "קול כפול" לגבר, קלפיות נפרדות או הצבעה בכתב נדחו על ידי תנועות הנשים, שטענו כי הן פוגעות בעצמאות האישה ובשוויון.

המאבק על הזכות לבחור ולהיבחר הובל על ידי קבוצת נשים מרכזיות, ביניהן שרה עזריהו, עדה גלר, פניה מטמן-כהן, חמדה בן-יהודה, מניה שוחט ורחל ינאית בן-צבי. נשים אלו שילבו חזון ציוני, פמיניזם ונחישות פוליטית, ופעלו ללא לאות למען שוויון זכויות מלא לנשים ביישוב ובמדינת ישראל העתידית.