פרשת לך לך: ברכת הניגודים
פרשת לך לך מתארת את עזיבתו של אברם את בית אביו, מולדתו וארצו, על פי ציווי אלוהי, בגיל 75. אביו תרח כבר החל את המסע עוד קודם לכן. ההבטחה האלוהית מתמקדת בהרבה את זרעו, ולאו דווקא בנחלה ארצית, מה שמדגיש את רצונו של אברם בדור המשך. פרשנותו של פרופ' אוריאל סימון מדגישה את אברהם כדמות ריאלית, רוויית ניגודים, שגדלותה טמונה במאבקה להתגבר על חולשותיו.
הידיעה ב-5 שורות · תקציר של baba
- אברם בן ה-75 נדרש לעזוב את ארצו, מולדתו ובית אביו על פי ציווי אלוהי בפרשת לך לך.
- אביו תרח כבר הוביל את המשפחה מאור כשדים לכיוון כנען לפני הציווי האלוהי.
- ההבטחה האלוהית לאברם מתמקדת בהרבה את זרעו, ולאו דווקא בנחלה ארצית.
- פרופ' אוריאל סימון רואה באברהם דמות ריאלית, רוויית ניגודים, שגדלותה במאבקה להתגבר על חולשותיו.
- סימון טוען שאברהם אינו אבי המונותאיזם הראשון, שכן קדמו לו דמויות כמו אדם הראשון ונח.
פרשת לך לך עוסקת בעזיבותיו של אברם, בן ה-75, שנדרש לעזוב את ארצו, מולדתו ובית אביו, כדי ללכת לארץ חדשה על פי הבטחת האל. מעניין לציין כי עוד לפני הציווי האלוהי, אביו תרח הוציא את אברם ומשפחתו מאור כשדים לכיוון כנען, והם התיישבו בחרן. רק לאחר מות תרח, האל ציווה על אברם לצאת לדרך. פרשנים חלוקים בשאלה מתי בדיוק התגלה האל לאברם, אך ברור כי תרח גילה יוזמה משלו בהובלת המשפחה.
מדרשים שונים מתארים את אברם כמי שהתנגד לעבודת אלילים עוד בילדותו, ואף ניתץ פסלים של אביו. הדבר מעלה את השאלה האם יציאה מבית אב משמעה מרד בתרבות ובאמונה השלטת. בגיל 75, אברם הופך לחסר בית, כשההבטחה האלוהית מתמקדת בהרבה את זרעו ולאו דווקא בנחלה ארצית. רש"י מפרש את הבטחת האל כתנאי לקיום הצאצאים, מה שמדגיש את רצונו של אברם בדור המשך על פני ביטחון בנכסים. עובדה זו באה לידי ביטוי בכך שאברם עוזב את הארץ זמן קצר לאחר הגעתו, ונודד למצרים עקב רעב.
רק לאחר חזרתו השנייה לארץ, האל מבטיח לו ולא לזרעו את הארץ לנצח. תואר 'אב' הוא החשוב ביותר שניתן לאברם, יותר מ'מנהיג', 'מלך' או 'נביא', כנראה בשל ההבטחה לדורות. פרופ' אוריאל סימון, מפרשני המקרא החשובים, הדגיש את חשיבות הפשט בפרשנות המקרא. בגישתו, אברהם אינו אבי המונותאיזם או בעל הברית הראשון, שכן דמויות כמו אדם הראשון ונח קדמו לו באמונה באל אחד. סימון מצביע על כך שאברהם אינו דמות אידיאלית אלא ריאלית, כפי שמתבטא במעשיו, כמו הפקרת שרה במצרים כדי להציל את חייו. גדלותו של אברהם, לפי סימון, טמונה במאבקו המתמיד להתגבר על חולשותיו ומגבלותיו.
סימון מתאר את אברהם כדמות רוויית ניגודים: בין אהבת ארץ לרדיפת שלום, בין קבלת דין אל לביקורתיות כלפיו, ובין מחויבות משפחתית לאוניברסלית. ניגודים אלו, לדעתו, יוצרים אותו כארכיטיפ ליצירת אמונה חדשה, והברכה שניתנה לצאצאיו היא ברכת הניגודים, היכולת לשלב כוחות נפש מנוגדים לשלמות דיאלקטית.
מוזכרים
לא אותו אירוע: ידיעות אחרות שחולקות עם הידיעה הזו אנשים, מקומות או נושא. רקע, תגובות והמשכים.
