מחקר: נתניהו ניפח את האיום האיראני והוביל למלחמות נגד טהרן

מחקר חדש של מרכז "מדא אל-כרמל" למחקרים חברתיים יישומיים קובע כי ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו פעל במשך למעלה משלושה עשורים לנפח את האיום הגרעיני האיראני ולהציגו כסכנה קיומית לישראל. לפי המחקר, שחיבר החוקר מוחנד מוסטפא, פעולותיו של נתניהו לא רק התמקדו בהתמודדות עם התוכנית הגרעינית, אלא אף תרמו ליצירת תנאים להחמרת האיום, ששימש מאוחר יותר כתירוץ לשתי מלחמות נגד איראן ביוני 2025 ופברואר 2026.

המחקר, שכותרתו "דון קישוט ופרס: הנבואה השקרית מגשימה את עצמה פעמיים", טוען כי נתניהו ביסס חלק ניכר מנאומיו הפוליטיים על הצגת עצמו כמנהיג המסוגל להציל את העם היהודי מאסון היסטורי חדש, כאשר התוכנית הגרעינית האיראנית עמדה במרכז נרטיב זה. המחקר מציין כי נתניהו הזהיר כבר ב-1993 שאיראן תפתח נשק גרעיני עד 1999, וקרא לפעולה בינלאומית למניעת זאת. למרות שתחזיותיו לא התממשו במועד, הוא המשיך להציג את התוכנית האיראנית כאיום מיידי.

המחקר משתמש בדמותו הספרותית של דון קישוט כדי לתאר את מה שהוא רואה כהפיכת המאבק באיראן למאבק אישי ופוליטי של נתניהו, הקשור יותר להוכחת מקומו בהיסטוריה מאשר להערכה ריאלית של רמת האיום. נתניהו השתמש בשלוש מסגרות עיקריות כדי לעצב את תדמיתה של איראן בשיח הישראלי והבינלאומי: השוואתה לגרמניה הנאצית, הצגת משטרה כנציג האסלאם הקיצוני, ותיאורה כמקדם הראשי של הטרור הבינלאומי. הוא קישר את התוכנית הגרעינית למלחמת העולם השנייה ולזיכרון השואה, והשתמש בחששות המערביים לאחר פיגועי 11 בספטמבר ועליית דאעש כדי להציג את המאבק באיראן כחלק ממאבק רחב יותר להגנה על המערב.

המחקר מדגיש את תפקידו של נתניהו בהפצרותיו לנשיא ארצות הברית דונלד טראמפ לפרוש מהסכם הגרעין ב-2018, למרות הסתייגויות של גורמי ביטחון ישראלים. המחקר מצטט את החוקר הישראלי אבנר כהן, שסבר שההימור של נתניהו על כך שהסנקציות והאיום הצבאי יהיו יעילים יותר מההסכם היו הימור כושל וחסר אחריות. המחקר גם דן בשימוש בארכיון הגרעיני האיראני שחשפה ישראל ב-2018 כדי לתמוך בפרישת ארה"ב, ומציין שהמסמכים לא הוכיחו שאיראן הפרה את ההסכם בזמן חשיפתם. לטענת מוסטפא, נטישת ההסכם החלישה את המסלול של ריסון ופיקוח בינלאומי.

המחקר מקשר בין הנאום שקדם לשתי המלחמות נגד איראן לבין נרטיב האיום הקיומי שנתניהו חזר עליו שנים. הוא מציין שהמלחמה הישראלית הראשונה, ביוני 2025, לא הציבה את הפלת המשטר האיראני כמטרה מוצהרת בתחילה, אך מטרה זו הופיעה מאוחר יותר. המלחמה השנייה, בפברואר 2026, בה השתתפה ארה"ב, מוצגת כהמשך ההימור של נתניהו על כוח צבאי ליצירת שינוי אסטרטגי באיראן. המחקר מסכם כי שתי המלחמות הראו את מגבלות יכולתה של ישראל להשמיד את התוכנית הגרעינית האיראנית בכוחות עצמה, והצביעו על תלותה ביכולות האמריקאיות.

מוסטפא מסכם כי נתניהו הפך את ההתמודדות עם איראן לציר מרכזי בזהותו הפוליטית, והציג את המלחמה כאמצעי הכרחי. הפרדוקס, לפי המחקר, הוא שהאיום שנתניהו הזהיר מפניו לא התממש במועדים שהכריז, בעוד שמדיניותו, לטענת החוקר, תרמה להעצמת הנסיבות שהפכו את הסכנה למורכבת יותר. המחקר מטיל ספק בטענות נתניהו לגבי השמדת התוכנית הגרעינית האיראנית, ורואה בהן ניסיון להציג את המלחמות כהצלחה אסטרטגית.