"הילדות היו מגיעות אליי למיטה, וכשהצלחתי לקלוע צמה הייתי מאושרת": לאה שופס על אימהות בצל הסרטן

לאה שופס, בת 46, מספרת על התמודדותה עם מחלת הסרטן, שאובחנה אצלה לפני ארבע שנים בעקבות גילוי המחלה אצל אימה. שופס מדגישה את חשיבות הבדיקות הרפואיות הסדירות, ומציינת כי סרטן אינו בהכרח גזר דין מוות, אלא אם אנשים נמנעים מבדיקות.

המחלה אצל שופס התגלתה לאחר שאימה, בת 67, הלכה לבדיקת ממוגרפיה שגרתית ובה התגלה ממצא חשוד. בעקבות זאת, גם שופס פנתה לרופאת המשפחה, ובעקבות הפניה מהירה, עברה סדרת בדיקות שהובילה לאבחון סרטן בדרגה 2-3. היא עברה בדיקת PET-CT, במהלכה חוותה תחושת ניתוק והתמודדה עם פחד מהלא נודע, אך מצאה נחמה באמונה.

שופס מתארת את ההתמודדות הנפשית הקשה, את הדיכאון ואת הבכי, אך גם את ההבנה שחוזק הנפש חשוב יותר מהכול. היא שיתפה את שבעת ילדיה במצבה, תוך התאמת ההסבר לגילם, והדגישה את חשיבות השיחה הפתוחה והכנה איתם. היא גם נעזרה בתמיכת חברות וקהילה, שסייעו לה במטלות הבית והכינו לה ארוחות.

הטיפולים שכללו כימותרפיה היו קשים וגרמו לתופעות לוואי כמו נשירת שיער, חולשה, פצעים ושינוי בחוש הטעם. למרות הקשיים, שופס הצליחה לממש את תפקידה כאם, ואף שמחה כשהצליחה לקלוע צמה לבתה. היא גם דאגה להמשיך בשגרת החיים של ילדיה, ואף אפשרה לבנה לארח חברים בשבת.

מסעה הרפואי של שופס התנהל במקביל למסעה של אימה, וגם סבתה, בת כ-100, הייתה מעורבת. לאחר חצי שנה של טיפולים אינטנסיביים, שופס סיימה את הכימותרפיה והחלה בטיפולים קלים יותר. כיום, שלוש שנים לאחר סיום הטיפולים, היא נוטלת תרופות למניעת חזרת המחלה, מרגישה טוב יותר ומחכה לחגוג סעודת הודיה.