כשהיריבות הפוליטית הופכת לשנאה

הכותב, יוסי אחימאיר, מביע תמיהה עמוקה על החלטות פוליטיות של צחי הנגבי ולימור לבנת, שפרשו מדרכו של הליכוד. הוא פונה להנגבי, ידידו, ומבקש להבין את הבחירה להצטרף לאביגדור ליברמן, מבקר חריף של בנימין נתניהו, ושואל האם הוא מזדהה עם סגנונו של ליברמן ועם כל אמירותיו נגד ראש הממשלה. אחימאיר תוהה כיצד הנגבי מיישב את מחויבותו לעקרונות הימין עם שיתוף פעולה אפשרי עם יאיר גולן, וחושש שהרצון להחליף את הממשלה גובר על מחלוקות אידיאולוגיות מהותיות, כמו עתיד יהודה ושומרון וההתנגדות להקמת מדינה פלסטינית.

הוא מזכיר את פרידותיו הקודמות של הנגבי מהליכוד, כולל תמיכה באריאל שרון, ושואל האם השינויים נובעים מהכרעה אידיאולוגית או מחשבון אישי עם נתניהו. גם לבנת, שקראה במאמר להצביע לנפתלי בנט, גדי איזנקוט או אביגדור ליברמן, מעוררת תמיהה דומה. אחימאיר שואל מה נותר מהמחויבות לדרך הלאומית כאשר הרצון להחליף את הממשלה הופך לשיקול מכריע, ומדגיש את חשיבותן של שאלות אידיאולוגיות כמו מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון.

הכותב מתייחס גם לפרישתו של בני גנץ מהחיים הפוליטיים, ומביע קושי עם דרכם של גדי איזנקוט, חילי טרופר, אורית פרקש הכהן ואיתן גינזבורג, שבחרו להמשיך בדרכם הפוליטית בנפרד מגנץ, בניגוד למיכאל ביטון ופנינה תמנו־שאטה שנשארו נאמנים לו. הוא מביע הערכה לגנץ ומשער כי ייתכן שיכוון לתפקיד נשיא המדינה.

לבסוף, אחימאיר מתייחס לשימוש במילה "בוגד" בשיח הציבורי כלפי נתניהו, ומזהיר מפני הסכנה שבהפיכת יריב פוליטי לאויב. הוא מזכיר את הוויכוח הציבורי סביב שימוש דומה במילה זו כלפי יצחק רבין, ומדגיש כי כינוי זה אינו עוד ביטוי למחלוקת פוליטית אלא פוגע בנאמנותו של אדם למדינתו. הוא מסיים בהתייחסות לזאב ז'בוטינסקי, ומדגיש את מורשתו ואת חשיבות שימורה.