מהכרעה דמוקרטית להסכמה דמוקרטית

פרופסור מיכאל ארליך מציע מודל פוליטי חדש שמטרתו להתמודד עם השסע החברתי והקושי להגיע להסכמות רחבות בישראל, במיוחד לאור תוצאות בחירות צמודות. הפתרון המוצע, שנועד לטווח הקצר והבינוני, כולל דרישה לרוב מיוחס של 60% מחברי הכנסת לאישור ממשלה, חקיקה ראשית והצעות אי-אמון. הרכבת הממשלה תוטל על מועמד המפלגה הגדולה ביותר, אלא אם כן מועמד אחר יצליח לגבש רוב של 60% תוך 48 שעות.

ארליך סבור שהדרישה לרוב מיוחס תגרום למבוי סתום זמני, אך לאחר תקופת הסתגלות, המפלגות המרכזיות יצרו קואליציות יציבות ורחבות יותר. מפלגות הקיצון יאלצו להתמתן או להפוך לשוליות. חקיקת חוקי יסוד תדרוש ארבע קריאות, כאשר הקריאה הרביעית תידחה לכנסת הבאה, מה שימנע שינויים פוליטיים מיידיים. שינויים דחופים ידרשו רוב גדול אף יותר, כמו שני שלישים או שלושה רבעים.

במקרה שלא יושג רוב של 60%, ניתן יהיה להרכיב ממשלה ברוב רגיל, אך כהונתה תוגבל לשנה לכל היותר, ותקציבה יהיה המשכי. ממשלה כזו תתקשה לתפקד ולחוקק, ולא תתאפשר השבעת ממשלת מיעוט. ההצעה כוללת גם התייחסות לרשות השופטת, כך שבית המשפט העליון יוכל לפסול חוק רק ברוב של שלושה רבעים מהשופטים, ורק אם החוק סותר באופן מובהק חוק יסוד.

ארליך מודה שההצעה אינה מושלמת ודורשת עיבוד נוסף, אך טוען שהיא תאפשר לרוב הציבור במרכז הפוליטי להשפיע, תפחית את כוחן של מפלגות קיצוניות, ותמנע מצב שבו קואליציות צרות גורמות לחלקים גדולים מהציבור להרגיש שמדינתם נגנבה. יתרונה המרכזי, לטענתו, הוא שהיא צפויה להיות מקובלת על המפלגות הגדולות ולא דורשת פשרות בנושאי ליבה שנויים במחלוקת.