הבשורה המתוקה של ההגמוניה

המאמר מציע לבחון מחדש את תיאוריית "ישראל השנייה" של אבישי בן חיים, המבחינה בין "ההגמוניה" (הנשלטת על ידי "ישראל הראשונה", האשכנזית והליברלית) לבין "המסורתיות" (המיוצגת על ידי "ישראל השנייה", המזרחית והליכוד). במקום להתווכח עם בן חיים, הכותב מציע לקבל את טענותיו כנקודת מוצא ולבחון את משמעויותיהן.

על פי בן חיים, ההגמוניה מתאפיינת בנוקשות ובחוקים ברורים, בניגוד למסורתיות הגמישה המחפשת פשרות ושלום בית. הכותב, לעומת זאת, טוען שהרדיקליזם האמיתי הוא דווקא השמרנות, המכבדת מסורת וכללים, בעוד ה"מחשבה הליברלית הרופסת" מוותרת על מקצועיות לטובת דעת קהל. גישת בן חיים, המכנה את ההגמוניה "דכאנית" ואת המסורתיות "מתוקה", נתפסת כאנטי-שמרנית, שכן היא מתנגדת ללמוד ולציית לכללים קיימים.

המתח בין הגישות בא לידי ביטוי בסוגיית משפטו של בנימין נתניהו. בעוד ההגמוניה רואה בו נאשם פלילי, המסורתיות רואה רדיפה פוליטית. הכותב מצביע על כך שגישת בן חיים מבטלת את מערכת אכיפת החוק והמשפט, וכן את הסטנדרטים העיתונאיים, כפי שבא לידי ביטוי בערוץ 14. הוא טוען ש"ישראל השנייה" אינה מציעה אלטרנטיבה אמיתית לסטנדרטים מקצועיים, אלא מבטלת אותם לטובת התיישרות עם "דעת הקהל".

הכותב מכיר בכאב הקיפוח שעליו נשענת תיאוריית בן חיים, אך טוען שאין לשפוך את התינוק עם מי האמבט. הוא מציע לאמץ את "הבשורה המתוקה של ההגמוניה", הידע, המקצוענות והמסורת המערבית, המציעים אמת אובייקטיבית וסטנדרטים משפטיים ועיתונאיים בלתי תלויים. לעומת זאת, המסורתיות, כפי שהיא מוצגת, מונעת מהציבור ליהנות מיתרונות אלו, ומובילה לויתור על יסודות הדמוקרטיה הליברלית. הדרך הנכונה, לטענת הכותב, היא ללמוד את הכללים הקיימים, ואף לשפר אותם בעתיד.