החמצה או הזדמנות אחרונה: הפלסטינים על פרשת דרכים

ההנהגה הפלסטינית והאליטה הפוליטית עסוקות בעיקר בדחיית הבחירות ובהשלכותיה, בעוד הציבור הפלסטיני עסוק בהישרדות יומיומית, בפרנסה, בביטחון ובבריאות, ומתמודד עם אלימות מתנחלים, סיפוח, גירוש והרס.

סקרים מצביעים על חוסר עניין ציבורי בבחירות, כאשר רוב הנשאלים לא ידעו את מועדן. כישלון אפשרי של השיחות הלאומיות, אם יחזרו על הסכמים קודמים, עלול להוביל לשחיקה נוספת בלגיטימציה של ההנהגה, להתרחבות הפער בינה לבין העם, ולהגברת התערבות חיצונית, כולל איום מצד האיחוד האירופי וצרפת להפסקת סיוע אם לא יבוטל דחיית הבחירות.

הדחייה נובעת מחשש ההנהגה מהפסד בבחירות, כאשר תחזיות מצביעות על אחוז נמוך של מנדטים. מפה פוליטית חדשה עשויה להיווצר, המשקפת את המציאות שלאחר 7 באוקטובר, במיוחד בעזה. ההנהגה הפלסטינית נאלצה לקבל את תוכנית טראמפ, שהפכה להחלטת מועצת הביטחון 2803, למרות שהיא כרוכה בסוג של פיקוח חיצוני על הרצועה.

במקביל, ישראל ממשיכה בבניית מציאות חדשה בגדה המערבית, הכוללת הרחבת התנחלויות, הפרדה גזעית, וניסיון לפתרון הסכסוך על ידי מניעת הקמת מדינה פלסטינית וחיסול הסוגיה. ההיסטוריה מלמדת כיצד אירועים כמו מלחמת לבנון הראשונה, הסכמי אוסלו, והאינתיפאדה השנייה, עיצבו את המציאות הפוליטית הפלסטינית.

האתגר הנוכחי הוא להצליח בשיחות בקהיר, להגיע להסכמה לאומית על קיום בחירות, הגדרת מחדש של הפרויקט הלאומי, ותוכנית מדינית שתתמודד עם האיומים הקיומיים. הצלחת השיחות דורשת מודעות לסיכונים, רצון פוליטי לאחדות, והרחבת המשתתפים. יש להמר על העם הפלסטיני ועל תמיכה בינלאומית, שכן הסוגיה הפלסטינית הפכה לסמל של צדק וחירות בעולם.

הסיכוי להצלחה קיים, למרות החולשה הפוליטית, מכיוון שסכנת ההשמדה מאחדת את כולם. חילוקי דעות קודמים על כוח וסמכויות התפוגגו עם הרס הרשות בעזה והחלשתה בגדה. השאלה העומדת כעת היא האם הבחירות יבחרו מנהיג שינהל את המצב הקיים או מי שיפעל לשבירת הכלא ולהשגת ניצחון וסיום הכיבוש.

התעלמות מהתוכנית הלאומית הדמוקרטית והתמקדות רק בנושאים כלכליים עלולה להוביל להשלמה עם הכיבוש והסתמכות על גורמים חיצוניים. יש להימנע מתחרות אישית שתשרת אינטרסים צרים ותפגע במטרה הלאומית. למרות שאין כרגע אופק מדיני או אפשרות למשא ומתן, ישנה הסכמה רחבה על הפסקת ההתנגדות המזוינת, כפי שמשתקף בהסכמה על החלטת מועצת הביטחון.

אם לא תהיה התלכדות של רצון, מודעות, ביקורת, התחדשות ושינוי, אנו עלולים לראות את סוף עידן פלסטיני שנמשך מאז 1948, ולאחריו תקופה של מאבק חדש, שיהיה שונה, במיוחד בתוצאותיו, שכן העם הפלסטיני ראוי לניצחון.