מתווה הגיוס והמבחן המוסרי של הציונות הדתית

ד"ר ביטי רואי, חוקרת קבלה וחסידות ואם לחייל מילואים שנפצע, יוצאת נגד הניסיון להציג את מתנגדי מתווה הגיוס של הליכוד כמתסיסים ומפלגים. היא קוראת למנהיגי הציונות הדתית לדרוש שינוי במתווה, ומדגישה כי נאמנות למחנה אינה מחייבת הצדקת כל מהלך, במיוחד כאשר משפחות מילואימניקים קורסות תחת הנטל. רואי מבקרת את הרב חיים שנוולד על תיאור מתנגדי המתווה כ"הנדסת תודעה" ו"קמפיין אונאה", וטוענת שההתנגדות נובעת מהיגיון ואחריות בסיסיים, לאור שלוש שנות מלחמה בהן ציבור אחד נושא בעול ההגנה.

רואי מנתחת את מתווה ביסמוט, ומצביעה על כך שהוא אינו בנוי בראש ובראשונה על צורכי הביטחון של ישראל. לטענתה, המתווה מאפשר דחיית שירות עד גיל 26 ללא התניה במילוי צורכי ביטחון, ואינו מבטיח התאמה של המתגייסים לצורכי הצבא. בנוסף, היא מציינת כי המתווה מעניק תפקיד מרכזי לרבנים בקביעת זהות המתגייסים, ולא לצה"ל, וכי קביעת יעדים קהילתיים במקום חובת שירות אישית משמרת הבחנה מגזרית.

היא מדגישה כי המספרים המוצגים במתווה, הכוללים 23 אלף מתגייסים חרדים בתוך שלוש וחצי שנים, אינם נותנים מענה ברור לצורכי הביטחון המשתנים, וכי יש לבחון כמה מהם אכן יגיעו לשירות צבאי בתפקידים הנדרשים. רואי טוענת שהמתווה, במקום ליצור תשתית לשינוי, מרחיב את הסדרת מעמדן של ישיבות קיימות שאינן תומכות בגיוס, ובכך משמר את המצב הקיים.

רואי מזהירה מפני המגמות הדמוגרפיות, לפיהן בתוך פחות מעשרים שנה עשויים החרדים להוות כ-40% מבני ה-18 היהודים בישראל. היא קוראת לציבור, ובפרט לציונות הדתית, להוביל דרישה לשינוי במתווה מתוך דאגה לביטחון ישראל, עתיד עם ישראל וערכי התורה, ולא מתוך התנכרות לציבור החרדי. היא מדגישה כי אחווה אמיתית אינה יכולה להתקיים כאשר האחריות להגנה מוטלת שוב ושוב על כתפיהם של אותם אנשים ומשפחות.