הגבולות של הפוליטיקה הפלסטינית: ביקורת על גישתו של מנסור עבאס

בנאום שנשא ב-18 באוקטובר 2026, מתח חבר הכנסת מנסור עבאס ביקורת סרקסטית על מפלגות ערביות אחרות, וטען כי דרישות כמו סיום הכיבוש, השגת שלום וביטול המדינה היהודית, אף שהן "נפלאות", הן בגדר סיסמאות לא ריאליות במסגרת הפוליטיקה הישראלית הנוכחית. ביקורת זו מעלה שאלה עמוקה יותר: מי קובע מה ריאלי ומה בלתי אפשרי, ומי מוסמך להגדיר את הדרישות הפלסטיניות כאפשריות או בלתי אפשריות, במיוחד לאור המלחמה בעזה, ההתפשטות הקולוניאליסטית ביהודה ושומרון, ירושלים ועזה, וההגבלות הגוברות על המרחב הפוליטי של הפלסטינים בישראל.

המאמר טוען כי ההבחנה בין קושי השגת יעדים לאומיים לבין הפיכתם לסיסמאות היא מהותית. יש הבדל בין אמירה שסיום הכיבוש אינו אפשרי כיום, לבין התייחסות לדרישה זו כאל שיח שאינו תואם מדיניות מציאותית. הסכנה הגדולה ביותר היא הפיכת גבולות קבלתה של הממסד הישראלי למדד למה מותר לפלסטינים לדרוש. בעוד שניתן לדון בגבולות העבודה הפרלמנטרית וביכולת להשיג הישגים אזרחיים, יש להבחין בין האפשרי הפוליטי, הנקבע על ידי מאזן הכוחות הציוני ברגע נתון, לבין הפרויקט הפוליטי השואף לשנות מאזן זה. פשרנות אינה צמצום הפוליטיקה למה שהממסד הישראלי מאפשר, אלא פיתוח אסטרטגיות המגיבות למציאות מבלי לקבל את גבולותיה.

האזרחות הפלסטינית בישראל התעצבה בתוך המבנה הקולוניאליסטי, ולא מחוצה לו, מה שיוצר אי-שוויון בחלוקת זכויות, משאבים, ריבונות, בעלות על קרקע ושייכות פוליטית. לכן, ביקורת על המדינה היהודית אינה רק דרישה סמלית, אלא שאלה על מבנה יחסי הכוחות בין יהודים לפלסטינים. לא ניתן להפריד בין דרישות אזרחיות יומיומיות למבנה זה, או להניח שניתן לטפל בתוצאות אפליה וקיפוח מבלי לבחון את תנאי ייצורם. בזמן המלחמה בעזה, לא ניתן להפריד בין אזרחות לשייכות לאומית, או בין שיפור תנאי החיים לזכויות העם. אלימות, הריסת בתים, החרמת קרקעות ואי-שוויון במשאבים אינם בעיות אדמיניסטרטיביות נפרדות מההקשר הפוליטי הרחב.

המאמר מבקר את עבאס על כך שבמקום להפנות את הביקורת למדינה ולמפלגות הציוניות בעת ניסיון הדחת סמי אבו שחאדה מהכנסת, הוא השתמש ברגע זה למאבקים פנימיים. הוא טוען כי במקום להפוך את ההדחה הפוליטית להזדמנות להתלכדות לאומית מול מדיניות קולוניאליסטית, עבאס מנצל אותה לסגירת חשבונות פנימיים. ביקורת זו אינה פוטרת את פרויקט "התנועה" (הכוונה כנראה למפלגת בל"ד או רע"מ) מביקורת, במיוחד לאור קריסת הסכם אוסלו והתפוררות פתרון שתי המדינות. יש צורך לחשוב מחדש על פרויקט "מדינת כל אזרחיה" בהקשר רחב יותר של פרויקט פלסטיני רחב יותר לפירוק הקולוניאליזם.

הסתירה העמוקה ביותר בנאומו של עבאס, לפי המאמר, היא בפרויקט הפוליטי שלו עצמו. קבלתו את הגדרת המדינה כמדינה יהודית והתייחסותו לקונצנזוס הציוני כמסגרת לפעולה, מתעלמות מהשאלה כיצד ניתן להשיג שוויון ואינטרסים בסיסיים של אזרחים פלסטינים במדינה המעדיפה לאום אחד על פני אחר. פרדוקסלית, קבלה זו אינה מגינה על עבאס עצמו מפני הדחה, שכן גורמים מרכזיים במפה הפוליטית הציונית, כולל האופוזיציה, דוחים את שיתופו בקואליציה, למרות גישתו הפייסנית. הדבר חושף כי ההדחה אינה מוגבלת לפלסטינים המתנגדים לאופי היהודי של המדינה, אלא נוגעת גם לאלו המקבלים לפעול במסגרתו. הדבר תורם לדה-לגיטימציה של הפלסטיני כשותף פוליטי שווה, ומחזק את האקלים של פשיזם ואפרטהייד בחברה הישראלית.

הבעייתיות בפרויקט של עבאס, גם עבור קהל "האחדות" (רע"מ), היא שהוא שואף להשיג את האינטרסים של האנשים באמצעות התאמה לקונצנזוס הפוליטי המגביל את זכויותיהם. צמצום הפוליטיקה הפלסטינית לשיפור תנאי חיים תחת יחסי שליטה קיימים, במקום לאתגר יחסים אלו, אינו מתגבר על גבולות ההדחה, אלא מסכן בהמשך ייצורם מחדש, כאשר גבולות הקונצנזוס הציוני הופכים לגבולות הדרישות הפלסטיניות והדמיון הפוליטי הפלסטיני. הדבר משפיע על חינוך הדורות הצעירים, שכן הצגת צדק, שוויון וסיום הכיבוש כדרישות לא ריאליות, עלולה לגרום להם לראות ביחסי הכוח הקיימים גזירת גורל. במקרה של הדחת מפלגה או מנהיג פוליטי, האחריות היא לחנך לדחיית הדחה ולסולידריות לאומית, ולא ליהנות מצרותיו של האחר. האחריות היא לא רק לשפר את תנאי החיים, אלא גם לשמר את היכולת לדמיין עתיד שונה ולהתגאות בהיסטוריה, בשייכות ובזכויות.

המאמר מסכם כי פשרנות פוליטית אינה ההפך מעקרונות, אלא היכולת לתרגם אותם לאסטרטגיות ומעשים המגיבים למציאות ושואפים לשנותה. כאשר עמדות המפלגות הציוניות והמדינה היהודית הקולוניאליסטית הופכות למדד לדרישות הפלסטיניות, אנו מסתכנים בקבלת יחסי עליונות והפרדה גזעית במקום לפעול לשינויים. כאשר ניסיונות הדחת מפלגות ומנהיגים הופכים להזדמנות למאבקים פוליטיים במקום לסולידריות, אנו מעמיקים פילוגים פנימיים ומחלישים את יכולת הפעולה הקולקטיבית. ההבדל הוא בין פשרנות השואפת לשפר תנאי חיים מבלי לוותר על זכויות, לבין פוליטיקה אינטרסנטית המצדיקה ויתור על עקרונות ותמיכה לאומית למען רווחים מיידיים. השאלה אינה רק מה ניתן להשיג היום, אלא מי קובע את האפשרי הפוליטי: האם זו המדינה היהודית ומוסדותיה המנציחים עליונות אתנית יהודית, או המאבק שלנו לשוויון, צדק, סיום קולוניאליזם והפרדה גזעית.