הפתק שלי הוא לא רכוש של אף אחד

הכותבת, יעל שבח, מביעה דעה שלטענתה אינה פופולרית בנוגע לבחירות, וחוששת מתגובות זועמות. היא טוענת כי קולה בבחירות אינו שייך לאף אחד, ומתנגדת לאמירות כמו "אם את לא מצביעה לו, זו כפיות טובה" או "להצביע לו זה לזרוק קולות לפח". שבח מבינה את הפחד והרצון להשפיע, אך סבורה שאין לבחור מתוך אשמה, פחד או צורך להוכיח נאמנות. היא מדגישה כי גם אם היא מעריכה פוליטיקאי, היא אינה חייבת לו את קולה, והכרת תודה אינה יכולה לבטל את שיקול דעתה.

שבח מתנגדת גם להנחה שקול שאינו הולך למחנה מסוים הוא בהכרח "נזרק לפח", וכי יש לשקול את הבחירה רק לפי מי ירוויח או יפסיד. היא קוראת לבחור מתוך אחריות ומחשבה, ולשאול מי מייצג את ערכיה ומוביל את המדינה לכיוון הרצוי לה. היא רוצה להשאיר לעצמה את האפשרות לשנות דעה, להכיר בטוב ולהמשיך להיאבק למען רעיונות, מבלי שאף אדם יהיה בעל זכויות עליה.

הכותבת מביעה תרעומת על ניסיונות של מועמדים לצופף את המחנה סביבם בטענה שאין אפשרות אחרת, וכי בחירה במועמד אחר מהמחנה "שורפת קולות". היא קוראת לשינוי, לכוחות חדשים ורעיונות חדשים, ומתנגדת לבהלה מפני מועמדים חדשים. היא מוכנה להשתכנע על ידי טיעונים ענייניים, אך לא על ידי אמירות כמו "אל תצביעי לו, כי זה יעזור להוא". שבח סבורה שתחרות בתוך המחנה יכולה להוביל להתחדשות ושיפור, ומועמד צריך להסביר למה לבחור בו, לא למה אסור לבחור באחר. היא מסרבת לקבל את הרעיון שהמחנה שברירי מכדי לבחון אפשרויות נוספות בתוכו, וכי מגיע להם יותר.