כשיהיה למנהיגי השינוי אומץ לדבר על הסדר מדיני, אולי כבר יהיה מאוחר מדי | נדב תמיר

נדב תמיר, כותב המאמר, מתאר את המציאות המורכבת בישראל והשטחים בעקבות אירועי 7 באוקטובר. לדבריו, בעוד החברה הישראלית מתמודדת עם טראומה עמוקה ומתקשה לדבר על הסדר מדיני, המציאות בשטח בגדה המערבית ובעזה ממשיכה להידרדר, מצמצמת את האפשרויות להסדר עתידי.

תמיר מציין כי בשיחות עם ישראלים, הן בעוטף עזה והן במרכז הארץ, עלה המסר כי מוקדם מדי לדבר על הסדר מדיני, וכי קשה לצפות מאזרחים שחוו זוועות להאמין בהסכם שיבטיח את ביטחונם. הוא מדגיש כי חברה שחוותה טראומה לאומית זקוקה לזמן להחלמה, וכי שלום שאינו מבטיח ביטחון אינו פתרון.

במקביל, הוא מתאר את המציאות בשטחים, שם האלימות כלפי פלסטינים, התרחבות ההתנחלויות והעמקת השליטה הישראלית מקשים על הפרדה בין העמים. בעזה, ההרס והמשבר ההומניטרי מעמיקים את הייאוש ומחזקים את חמאס. תמיר מסביר כי שני התהליכים הללו מזינים זה את זה: ככל שהפלסטינים מאבדים תקווה, מתחזקות מגמות קיצוניות, וככל שהישראלים חשים מאוימים יותר, גוברת התמיכה בהמשך השליטה ודחיית יוזמות מדיניות.

הכותב מזהיר כי המתנה עד שהחברה הישראלית תרגיש בטוחה לדון בעתיד, תוך המשך יצירת מציאות בשטח שאינה מאפשרת הפרדה, עלולה להביא לאובדן הסיכוי להסדר יציב. הוא מוסיף כי שליטה ישראלית ממושכת במיליוני פלסטינים ללא שוויון זכויות מעמידה את ישראל בפני מציאות של אפרטהייד, שוחקת את אופייה הדמוקרטי ומעמיקה את בידודה הבינלאומי.

לסיכום, תמיר קורא למאבק נחוש בטרור, עצירת צעדים חד-צדדיים המסכלים הסדר, וקידום אופק מדיני שיבטיח ביטחון לישראל וחירות לפלסטינים. הוא קורא לקהילה הבינלאומית לא להעניק לממשלה הבאה תקופת חסד שתאפשר לה להמשיך בניהול הסכסוך, אלא לדרוש ממנה לפעול לשינוי המציאות שהזינה אותו, תוך ניצול ההזדמנות האזורית ותחושת הדחיפות הבינלאומית. לדבריו, המשך המצב הקיים משרת את איראן בלבד, ואין להמתין עד שיהיה מאוחר מדי.