המתקפה על יוסף חדאד היא כתם על המחנה הלאומי

המתקפה על יוסף חדאד, איש הסברה ישראלית ופעיל ציוני, חושפת סתירה במחנה הלאומי, לפיה אזרחים ערבים, דרוזים ונוצרים שבוחרים להשתלב בישראל, לשרת בצה"ל ולהגן על המפעל הציוני, נדרשים שוב ושוב להוכיח את נאמנותם. חדאד, ששירת שירות קרבי בצה"ל, עבר שיקום ארוך והקדיש את חייו להסברה ישראלית בעולם, מתמודד כעת עם מסע השמצות וניסיונות לערער על לגיטימיות ועל נאמנותו, גם מצד גורמים בתוך המחנה הלאומי.

המאמר טוען כי בעוד הימין הישראלי מדבר על אחריות לאומית, שירות ותרומה למדינה ועל הצורך לחזק את הקשר בין אזרחיה למפעל הציוני, בפועל הוא מתקשה לקבל כשותפים את אזרחי המדינה שאינם יהודים, אך בוחרים לתרום ולהגן עליה. הדבר מקומם במיוחד כאשר ההתקפות מגיעות מצד גורמים במחנה הלאומי, במקום לעודד קולות ציוניים מגוונים. הדבר פוגע לא רק באדם עצמו אלא גם בערכים שהמחנה מתיימר לייצג.

הכותב, אליאס זרינה, חוקר בכיר במרכז ירושלים למדיניות יישומית, מציין כי היחס לחדאד פועל כגורם מצנן משמעותי עבור מועמדים לשירות ביטחון ערבים, נוצרים ודרוזים, שמתחילים להסס וחוששים לקשור את גורלם עם מדינת ישראל. הוא מדגיש כי מדינה המבקשת להרחיב את מעגל שותפיה אינה יכולה להרשות לעצמה להפוך את ההשתלבות למסלול של השפלה מתמשכת, וכי המרוויחות הגדולות מהתופעה הן המפלגות הערביות, שמבקשות לשמר את הציבור הערבי מחוץ למסגרות פוליטיות ציוניות.

זרינה קורא לימין הישראלי להבין שהשתלבותם של אזרחים ערבים, נוצרים ודרוזים בעלי מחויבות למדינה היא הזדמנות לאומית לחיזוק החברה הישראלית, להעמקת האחריות האזרחית ולבניית שותפות על בסיס בחירה ולא כפייה. הוא שואל האם מדינת ישראל רוצה אזרחים שבוחרים מרצונם החופשי להיות חלק מהמדינה, לשרת, לתרום ולהגן עליה, או שהיא מעדיפה להרחיק אותם באמצעות חשדנות והשפלה מתמשכת. לדבריו, מי שדורש מערבים להוכיח את נאמנותם אך דוחה אותם גם כשהם בוחרים בציונות, בשירות ובהגנה על ישראל, שלא יתפלא שיאבד את השותפים שביקש לבנות, וכי מדובר בכישלון ערכי וביריה ברגל של המחנה הלאומי.