הבחירות בישראל: לא בין ימין לשמאל, אלא בין ימין קיצוני לימין קיצוני יותר

המאמר טוען כי הבחירות בישראל אינן מתנהלות בין ימין לשמאל או בין מתונים לקיצוניים, אלא בין ימין ציוני גזעני וקיצוני לבין ימין ציוני גזעני וקיצוני אף יותר. המחבר טוען כי התחרות הפוליטית בישראל, בכל הנוגע לפלסטינים, מתמקדת בשאלה מי יוכל להוביל את ישראל באופן יעיל יותר להשגת יעדי התנועה הציונית של סיפוח, התיהדות וטיהור אתני. לדבריו, כל מפלגות האופוזיציה הציוניות מסכימות על סירוב להקמת מדינה פלסטינית, סיום הכיבוש ופינוי או עצירת התרחבות ההתנחלויות.

המאמר מצטט את אביגדור ליברמן, הקובע כי לא יפונה אף יישוב ולא תקום מדינה פלסטינית, וקורא לבטל את הסכמי אוסלו ולפרק את הרשות הפלסטינית. גדי איזנקוט, ראש אופוזיציה ורמטכ"ל לשעבר, תומך בהמשך ההתיישבות ביהודה ושומרון ומתנגד להקמת מדינה פלסטינית, תוך הדגשת חשיבות ההתיישבות לשמירה על רוב יהודי. תוכניתו, לפי המאמר, כוללת סיפוח של 58% מהגדה המערבית ושמירה על שליטה ביטחונית ישראלית בשאר השטח, וכן חידוש המלחמה בעזה נגד חמאס. מפלגתו של איזנקוט, "יחד", מחזקת את גושי ההתיישבות וקוראת להקמת התנחלויות חדשות.

מפלגת "המחנה הממלכתי" (הכוונה לתוכנית של בנט ולפיד, לפי המאמר) תומכת בהתיישבות יהודית חוקית, מתנגדת למדינה פלסטינית ולפינוי התנחלויות, ורואה באזורים C חלק מריבונות ישראל. מפלגת "הדמוקרטים" (הכוונה למפלגת העבודה ומירץ) קובעת כי תפיסת ניהול הסכסוך נכשלה לאחר 7 באוקטובר, וכי לצה"ל ולשב"כ צריכה להיות חופש פעולה מלא בשטחים.

המאמר מדגיש את הדמיון בין עמדות מפלגות הקואליציה והאופוזיציה, וטוען כי שתיהן שואפות לזכות בקולות הבוחרים הישראלים, המהווים כעת רוב גזעני ופשיסטי כלפי הפלסטינים. המחבר מבקר ניסיונות של גורמים מערביים ותומכי נורמליזציה להציג את האופוזיציה הישראלית ככוח שוחר שלום, וטוען כי הם מנסים לטייח את תדמיתה של ישראל ולתמוך בהתעלמות מהפרות החוק הבינלאומי. הוא מזהיר מפני אמונה באשליות לגבי נכונות האופוזיציה הישראלית להחיות את הסכמי אוסלו, שכן גם היא מתנגדת להם ולכל פתרון ביניים.

לסיכום, המאמר קובע כי ללא קשר לתוצאות הבחירות, המשימה העומדת בפני העם הפלסטיני היא שינוי מאזן הכוחות באמצעות התנגדות, סולידריות בינלאומית, הטלת סנקציות על ישראל, התגברות על פילוגים פנימיים והקמת הנהגה מאוחדת שתפעל לקידום המאבק הלאומי.