המזרח התיכון על סף שינויים: האם יש מוצא מהמשברים?

המזרח התיכון ניצב בפני תקופה מכרעת, בה שזורים סכסוכים ומלחמות באינטרסים בינלאומיים, החל מישראל ועזה, דרך לבנון, סוריה, תימן ואיראן. בין הסלמה לניסיונות הרגעה, נותרת השאלה האם האזור צועד לקראת הסדרים שיסיימו את משבריו, או שמא לקראת סבבים חדשים של עימות שיולידו מחדש את אותן טרגדיות.

ישראל מתמודדת עם אתגרים העולים על עליונותה הצבאית, על רקע ביקורת בינלאומית גוברת על מדיניותה, במיוחד בעזה ובגדה המערבית. לחצים אירופיים עשויים להתרחב, אך השפעתם תישאר מוגבלת ללא גיבוי של עמדות בינלאומיות תקיפות יותר. כוח עשוי לכפות מציאות זמנית, אך אינו מבטיח ביטחון קבוע או שלום יציב.

בסוריה, ההשפעה הטורקית מצטלבת עם חישובים ביטחוניים ישראליים, על רקע חששות מהפיכת המדינה לזירת עימות פתוח על אזורי השפעה. שמירה על אחדות וריבונות סוריה תלויה בהסדר מדיני שימנע התערבויות חיצוניות מלהנציח חלוקה.

לבנון ניצבת בין משא ומתן לאיומים הדדיים, כאשר המחלוקת סביב נשק חיזבאללה והבטחות ביטחוניות ישראליות נמשכת. הרגיעה לא תהיה משמעותית ללא הפסקת אש בת קיימא, חיזוק ריבונות המדינה הלבנונית, ופתרון מחלוקות בדיאלוג.

בתימן ובים סוף, ההסלמה בין החות'ים לסעודיה מאיימת על ביטחון השיט ועל מתקנים חיוניים, ותוצאותיה משפיעות על ישראל והסחר העולמי. קיים צורך בהסדר תימני שיפסיק את ההתקפות חוצות הגבולות וימנע התרחבות הסכסוך.

עזה והסוגיה הפלסטינית נותרות בליבת העניין. הפסקת המלחמה ושיקום הרצועה, על חשיבותם, אינם מספיקים ללא אופק מדיני ברור שיבטיח את זכות הפלסטינים להגדרה עצמית והקמת מדינה עצמאית. כל הסדר שיתעלם מזכויות אלו יישאר שברירי.

במפגש האמריקאי-איראני, חישובים גרעיניים שזורים בביטחון המפרץ ומיצרי הורמוז, בעוד סין ורוסיה שואפות להרחיב את נוכחותן הבינלאומית, אך לא בהכרח מוכנות למלחמה ישירה למען טהרן. הסדר משא ומתן הוא בעלות נמוכה יותר מהמשך העימות, אך דורש ערבויות הדדיות שיטפלו בשורשי המחלוקת.

מצרים מחזקת את מוכנותה הצבאית בסיני, המשקפת את חשיבות ביטחונה הלאומי לאור התפתחויות בעזה. הדבר אינו מעיד על ביטול הסכם קמפ דייוויד, והקאהירה צפויה להמשיך לשלב בין מוכנות הגנתית למהלכים דיפלומטיים, אלא אם יחולו שינויים שיפגעו ישירות באינטרסים האסטרטגיים שלה.

החוט המקשר בין משברים אלו הוא היעדר הסדרים מדיניים המסוגלים לטפל בשורשיהם. האזור זקוק פחות לכוח צבאי ויותר לכבוד לריבונות מדינות, הגנה על אזרחים, סיום כיבושים, ובניית הבנות אזוריות שיצמצמו את הסיכוי למלחמה. המזרח התיכון זקוק פחות למנצח חדש ויותר לתבונה מדינית שתמנע תבוסה של כולם. בין המשך העימות ללידת השלום, יכולתם של מנהיגים להציע ויתורים הדדיים ולהכיר בזכויות האחרים תהיה הגורם המכריע בעיצוב עתיד האזור.