נבואת ישעיהו מציבה אלטרנטיבה למגדל בבל

סיפור מגדל בבל, המופיע בספר בראשית, נבחן מחדש לאור פרשנותו בנבואת ישעיהו. הסיפור, החותם את חטיבת הראשית האוניברסלית, נתפס כמעבר בין מבט אוניברסלי ללאומי, אך חטאם של בוני המגדל אינו ברור, שכן מוטיבצייתם לשמור על אחדותם נראית חיובית. הפרשנות החז"לית ראתה בחטא גאווה ומרידה באל, בעוד פרשני הפשט התמקדו ברצון למנוע התפזרות, בניגוד לצו האלוהי למלא את הארץ.

נבואת ישעיהו משלבת את ההיבטים הללו ומציגה חזון אוניברסלי ואקטואלי. הנביא מתייחס לסיפורי הראשית, כמו האיבה בין האדם לנחש, ומשרטט חזון תיקון אוניברסלי, בניגוד לפרשנות המטאפורית של הושע ליחסי ישראל ואלוהיו. נקודת המוצא של ישעיהו היא שירת האזינו, המתארת את הפרדת האומות כמעשה אלוהי מכוון. לעומת זאת, האימפריה האשורית בימי ישעיהו שאפה לכבוש את כל העמים ולהסיר את גבולותיהם, כפי שבא לידי ביטוי בנאום מלך אשור: "בְּכֹחַ יָדִי עָשִׂיתִי, וּבְחָכְמָתִי כִּי נְבֻנוֹתִי, וְאָסִיר גְּבוּלֹת עַמִּים".

האשורים, בשיטת הגליה ובלילת עמים, ניסו לכפות אחדות כפויה, בדומה לסיפור מגדל בבל במהופך. סרגון השני אף טען שהביא עמים מארבע כנפות הארץ ועשה אותם "שפה אחת ודברים אחדים". ישעיהו רואה בגאווה זו, המתבטאת בסגידה ליצירה הטכנולוגית והצבאית, חטא יסוד. לעומת החזון האימפריאליסטי, מציב הנביא חזון חלופי: הר בית ה' שיהיה בראש ההרים, אליו ינהרו כל העמים ללמוד את דבר ה'.

חזון זה מחליף את מגדל בבל, שגרם לפיצול האנושות, בהר בית ה' שיאחד את העמים. במקום לימוד מלחמה, ילמדו את דבר ה', וטכנולוגיית ההרס תומר ביצירה. האחדות שתיווצר לא תהיה אחידות, אלא ריכוז רוחני בציון שיאחד את העמים תוך שמירה על זהותם הלאומית וגבולותיהם.