"נירנברג היא לפיד נגד כוחות השחור שעולים"

לפני 80 שנה, ב-16 באוקטובר 1946, הוצאו להורג בכלא נירנברג עשרה פושעי מלחמה נאצים בכירים, שנדונו למוות במשפט נירנברג הראשון. בין הנידונים היו שר החוץ יואכים פון-ריבנטרופ, שר הפנים וילהלם פריק, מושל פולין הנס פרנק, ראש המשרד הראשי לבטחון הרייך ארנסט קלטנברונר, ראש המטה הכללי וילהלם קייטל, ראש אגף המבצעים אלפרד יודל, אידיאולוג המפלגה אלפרד רוזנברג, עורך "דר-שטירמר" יוליוס שטרייכר, מושל הולנד ארתור זייס-אינקוורט, והממונה על עובדי הכפייה פריץ זאוקל. הרמן גרינג, מפקד חיל האוויר ויורשו של היטלר, התאבד שעות לפני הוצאתו להורג.

פרופ' רוני שטאובר, חוקר שואה בכיר, מסביר כי השואה לא עמדה במרכז משפט נירנברג הראשון, אף שהיו עדויות וסרטים שהוקרנו בנושא. לטענתו, האמריקאים, שניהלו את המשפט, התמקדו בהגדרת מלחמת תוקפנות כפשע העיקרי, כדי להצדיק את כניסת ארה"ב למלחמה. בנוסף, הם ביקשו לבסס כללים בינלאומיים עם הקמת האו"ם. התפיסה של השואה כאירוע ייחודי ומופרד עדיין לא הייתה קיימת, והיא נתפסה כחלק מהמלחמה הכוללת.

שטאובר מציין כי לא היה אישום ברצח עם במשפט הראשון, אף שהמושג הופיע במשפטי המשך. הוא מוסיף כי בדיעבד, השואה הפכה לסמל המובהק ביותר של הנאציזם, אך ב-1945 התפיסה הייתה שונה. השופטים גם נמנעו מלדון בפשעים שקדמו למלחמה, כמו האנטישמיות הנאצית, וראו בכך עניין פנימי של גרמניה.

לגבי ליקויים פרוצדורליים, כמו חקיקה רטרואקטיבית וחוסר יכולת לערער, שטאובר מסביר כי משפטי נירנברג ומשפט אייכמן היו משפטים מחנכים עם מטרות לבר-משפטיות, ולא משפטים פליליים קלאסיים, אף שחלק מהנאשמים זוכו. הוא גם מציין כי הוורמכט לא הוגדר כארגון פושע, בניגוד להבנה ההיסטורית כיום, וזאת מתוך ניסיון להפריד בין הצבא לאנשים פרטיים, וכן כדי להימנע מבעיות מול צבאות אחרים.

למרות עליית הימין הקיצוני והאנטישמיות באירופה, שטאובר אינו סבור שמשפט נירנברג נכשל בתפקידו החינוכי. הוא טוען שהנאציזם עדיין נתפס כרוע המוחלט, והאירועים ההיסטוריים עיצבו את אירופה המודרנית, כולל האיחוד האירופי וקידום זכויות האדם. הוא מסכם כי נירנברג משמשת כ"לפיד" למאבק בכוחות השחור העולים כיום.