לא צריך להיות ביביסט כדי להודות שבלעדיו לא היינו מחסלים את הנהגת חיזבאללה

בשבוע האחרון, עם התקרבות מועד יום השנה לטבח ה-7 באוקטובר, נרשמה תנועה ערה של מבקרים באתרי הזיכרון בדרום, כולל מתחם נובה וקיבוצי הנגב המערבי. שלטים שהוצבו לאורך הדרכים, חלקם דהויים, קוראים לממש את הבטחת "עד החטוף האחרון" ונושאים מסרים כמו "7.10, אין מחילה". לצד שלטים אלו, נראו גם כרזות המצביעות על "כישלון מוחלט, בעזה, בלבנון, באיראן".

המאמר טוען כי בעוד שהביקורת הפוליטית מתמקדת באחריות ראש הממשלה לטבח, יש להבחין בין אחריות לאשמה. האשמה המוחלטת, לטענת הכותבת, צריכה להיות מוטלת על אלו שתכננו וביצעו את הטבח, ולא על מי שלא קרא את המפה הביטחונית כראוי. נטען כי התמקדות בכישלון הממשלה, גם אם היה כשל חמור, מבטלת הישגים משמעותיים.

הכותבת מדגישה כי למרות הביקורת, יש להכיר בהישגים כמו חיסול הנהגת חמאס וחיזבאללה, התקיפות באיראן, והכניסה לרפיח, אשר תרמו להחלשת האויב ואף אפשרו את השבת החטופים. היא מציינת כי החלטות משמעותיות בנושאים אלו התקבלו לאחר פיטורי שר הביטחון יואב גלנט ועזיבת גדי איזנקוט את הממשלה.

המאמר מותח ביקורת על האופוזיציה, שלטענתה מתקשה להכיר בהישגי הממשלה, ורואה בהם סיכון מיותר או שינוי לרעה. נטען כי התעקשות להעלים עין מהישגים אלו רק משום שראש הממשלה בנימין נתניהו עמד בראש הממשלה בזמן התרחשותם, מחלישה את ישראל ואת "מחנה השינוי" כאחד. הכותבת קוראת שלא לבלבל בין מלחמה ליריבים פוליטיים, ומדגישה כי כוחות הביטחון, ולא ראש הממשלה, הם אלו שראויים להערכה על הקרבתם.